גאווה ודעה קדומה - על פמיניזם במאה ה-18
תיאטרון הסמטה ביפו
עיבוד ובימוי: עירית פרנק
משתתפים: אירית מאירי, אבי חדש, זוהר סבג, מאי סלע, עדי פז, רוני דותן, שחר פרץ
בכורה במסגרת פסטיבל אביב ישראלי -לכתבת הווידאו לחצו כאן

אני מודה ומתוודה, מעולם לא קראתי את אחד הרומנים של ג'יין אוסטין. למרות היותי חובבת ספרות מושבעת, למרות הנטייה הפמיניסטית המקדימה את זמנה של הספרים ולמרות שהם נחשבים לקריאת חובה בקרב בנות המין הנשי. וזהו בהחלט פער שאני מתכוונת להשלים יום אחד. 
בינתיים אני מסתפקת בחשיפה לגרסאות מתוסרטות בקולנוע ובטלוויזיה של הספרים. בין הגרסאות המודרניות שהושפעו מספריה של אוסטין אפשר למנות אפילו את "קלולס", את "ברידגי'ט ג'ונס" שהציגה לעולם דארסי משלה ואפילו עיבוד ישראלי מקומי של עירית לינור בשם "מה שנחוץ לרווק". 

אבל כאשר שמעתי שתיאטרון "הסימטה" מעלה עיבוד ל"גאווה ודיעה קדומה" במסגרת פסטיבל "אביב ישראלי" החלטתי לקפוץ על ההזמנות ולחוות פעם אחת את הסיפור המקורי, גם אם זה בדרך תיאטרלית ומתווכת.

העלילה מתרחשת באנגליה של המאה ה-18 ובמרכזה משפחה שלה ארבע בנות (בהצגה רק שלוש בנות מהוות דמויות במחזה, כאשר את הדמות הרביעית ממלאת הפנסתרנית המלווה ובני המשפחה מעירים לה מדי פעם לנגן משהו שמח יותר או מתאים יותר). 
הבת הבכורה ליזי היא דעתנית ומשוחררת, לא מתעניינת ברקמה או בנגינה על פסנתר ומעדיפה לקרוא ולכתוב. כאשר היא מחוזרת על ידי אציל בשם דארסי היא מסרבת לו מתוך מחשבה כי הוא אדם שחצן וגאוותן שחיבל בנישואיה של אחותה ג'יין עם אהובה מר בינגלי. 

בנוסף אחרי הבת הצעירה והפוחזת מחזר קצין מרושע ונהנתן בשם ויקהאם שמסבך את שמה הטוב של המשפחה. כל זה יכול היה להספיק (ואכן הספיק) לסדרות תקופתיות ממושכות, אך במחזה נדחסת העלילה לשעה וחצי ממצות שמשאירות בסופו של דבר טעם של עוד.

הפקה מושקעת ומשחק אמין
עירית פרנק במאית ההצגה ומנהלת תיאטרון הסימטה חלמה מאז נעוריה להעלות את הספר האהוב עליה על הבמה. בהפקת המחזה אכן ניכרת השקעה, במיוחד בפרטי התפאורה והתלבושות המרשימים, המסייעים לצופה לדמיין את התקופה. 

שלא כמו הפקות של מחזות קלאסיים שבוחרים בעיבוד מודרני משהו (למשל "הקמצן" באותו התיאטרון ממש), העיבוד של "גאווה ודיעה קדומה" משתדל להיות עד כמה שיותר נאמן למקור, עד כי לעיתים נדמה שהוא לא נעול על השפה שבה הוא משתמש. רגע היא שפה גבוהה ומליצית המתאימה לתרגומים הישנים של הספר וברגע השני שפה קולחת המתאימה יותר ליום יום של הקהל היושב באולם.

שמונת השחקנים מגלמים תשע עשרה דמויות שונות. מאי סלע כליזי בנט נראית כאילו יצאה בעצמה מסרט תקופתי על חייה של ג'יין אוסטין והיא מביאה לתפקיד נחישות וביטחון של אישה פמיניסטית בעולם גברי. 
זוהר סבג כדרסי אומנם לא נראה כמו קולין פירת' אבל מטיב להציג את דארסי כאציל מתנשא ומאופק מאד שמתחת לכל החזות המנופחת שלו מסתתר לב אוהב. 
מבין שאר השחקנים בולטים לטובה אבי חדש כאבי המשפחה ובתפקידים נוספים וכן שחר פרץ (במיוחד כשהוא נכנס לנעליו של וויקהם האכזר). 

מילה לסיום על החלל שבו הוצג המחזה. בדרך כלל חלל הסימטה מתאים להצגות אינטימיות ושונות והמקום הדחוס והצפוף משהו תורם לאווירת ההצגה. כאן, למרות הניסיון לנצל את החלל עד תום (תוך שימוש בשלוש במות מאולתרות), לא הטיב החלל לטעמי עם המחזה. האווירה בחדר הייתה חשוכה מדי למחזה כזה והמעבר בין הבמות היה דחוס מדי. 
אומנם הוא תרם לעניין והוסיף מימד אינטראקטיבי חדשני (הצופים ישבו על כיסאות משרדיים מסתובבים כדי לאפשר להם להתבונן בכל הבמות), אך אישית הייתי מעדיפה לראות מחזה קלאסי שכזה בדרך הקלאסית על במה אחת שהרי גם כך המחיצות בין הצופים לקהל כמעט ולא נשברו במהלך ההצגה מלבד מקרים ספורים.

לידת הפמיניזם?
צפייה במחזה "גאווה ודיעה קדומה" השאירה אותי עם תחושה שלמרות הפמיניזם העולה מבין השורות של אוסטין והביקורת החברתית, הרי שעד לא מזמן ועוד באנגליה עצמה, מרכז המערב וסמל הנאורות לתקופה זו, מעמדן של הנשים היה בכי רע ורכושן היה נקבע בעיקר ביחס לגברים סביבם או למעמדן החברתי הכלכלי. במאה העשרים ואחת נשים עדיין לא השיגו את השחרור שאותו אולי קיוותה אוסטין להשיג בחייה. 

ייתכן שאם הייתה נוסעת אוסטין באיזו מכונת זמן לתקופתנו, מביטה בדיכוי הדתי כלפי נשים, בצורה שבה נשים צריכות להתכסות מצד אחד או להיעדר מאירועים תרבותיים מצד שני, היא הייתה שואלת בפליאה: מה? זהו? רק לשם הגענו?. בינתיים, עד שמעמד הנשים יהיה באמת משוחרר, ימשיכו דורות של ילדות ונערות לבלוע בשקיקה את הרומנים של אוסטין והסופרת הדגולה תהווה להן השראה.

למועדי ההצגה "גאווה ודעה קדומה" - לחצו כאן