למועדי ההצגה ולפרטים על תיאטרון הסימטה ביפו - לחצו כאן

איך אתם מעדיפים את התיאטרון שלכם? מהורהר, ביקורתי ודרמטי עם השלכות הנוגעות לכאן ולעכשיו? קומדיה פרועה ושנונה בסגנון סטנד אפ נשכני? או מחזה קלאסי של אחד מגדולי היוצרים?. 

ההצגה "הקמצן לאן" המועלית בתיאטרון "הסימטה" מגישה לכם מחזה קלאסי מאת מולייר בעיבוד פרוע שבדרך מנסה גם לתהות על טיב התיאטרון בימינו ושואל האם אפשר ליצור בעולם של ריאליטי, הצגות ילדים, הופעות קניונים והוזלות לועדי עובדים?

על הבמה עולים שני שחקנים ומבצעים דיאלוג מוליירי טיפוסי בליווי מסכות המחזירות אותנו לתקופתו של היוצר. אך לא עוברות כמה סצנות ואנו נתקלים בדמות נוספת, זרה למחזה. זהו הבמאי שמתעקש לשכתב את דבריו של מולייר שהם לטענתו לא רלוונטיים ומרחיקים את הקהל של ימינו. השחקנים מנסים להתמרד אך גם הם חושבים על הכיס ומסכימים לשינוי. 

מכאן המחזה תופס תפניות שונות ומשלב בתוכו ריקודים, מוזיקה מקומית ולועזית, בדיחות פוליטיות ועדתיות, שפה סלנגית עכשווית ועוד כהנה וכהנה הפתעות כיד הדמיון הטובה על שלושת השחקנים שממלאים שלל תפקידים ומחליפים בקצב מסכות, בלי שהות לתת לנו הקהל לראות את פניהם האמיתיות. 

כך הדמויות הופכות לשחקנים והשחקנים לדמויות וכל אותה העת השחקנים האמיתיים עצמם מתחבאים מאחורי המסכות שמאפשרות להם להעביר את המסר שהם מבקשים להעביר.

מילה טובה על השחקנים תהיה כאן בהחלט במקום. ברק גונן וחיים עבוד מצליחים להיכנס לדמות, להחליף דמויות בצורה אמינה ומשעשעת ולהפתיע שוב ושוב את הקהל ביכולות הקומיות שלהם ובכישרון האלתור. 
בולטת לטובה הצלע הנשית במשולש אלה גופר שהדמויות הנשיות (והגבריות) שלה גורמות לתגובות צוהלות מהקהל ומעידות על כישרון קומי עצום. מי אמר שנשים לא יודעות להצחיק?

המחזה, למרות השינויים, מצליח להיות רלוונטי מתמיד, במיוחד בימים אלו של צדק חברתי וקריאה לחיסכון. הקמצן דואג לכספו יותר מלילידיו ומעדיף להעסיק מתנדבים שלא עולים לו כסף כלל. במקום מטפלת פיליפינית הוא רוצה אישה צעירה ובמקום חתן הוא מעדיף קרוב עשיר שייקח ממנו את עול הטיפול בבתו.

גם כשהוא ארוז לטעם הקהל, מקוצר וערוך המחזה מצליח לשמור איכשהו על צביונו המקורי ועל כוונת המחבר. זו הגדולה של המחזות הקלאסיים. 

לא משנה כמה פעמים יעבדו אותם ועד כמה יחתכו בבשרם, מוסר ההשכל תמיד יישאר יחד עם דמויות אייקוניות שאותן ניתן למצוא גם במאה העשרים ואחת. אחרי הכול טבע האדם אף פעם לא משתנה וגם מולייר, כמו שמעירה אחת הדמויות במחזה, נאלץ להתאים את כתיבתו לטעם הקהל ולדרישות האדונים הממנים עוד בתקופתו.

תוך כדי העיסוק בדמות ששוקלת כל שקל ושקל ומתלוננת תמידית על החור בכיס, השחקנים מנסים להעביר לקהל גם קצת מצוקת תיאטרון מהי ועד כמה קשה להיות שחקן בימינו. כדי להתפרנס צריך לחלטר בפנטומימה בקניון ולסימטה אף אחד לא רוצה להגיע כי אין איפה לחנות (קריצה יפואית שהיא בהחלט במקום בימים אלו של פיתוח עירוני). 

לא ברור עד כמה הקהל הפנים את המסר. אחרי הכול גם הקהל שהגיע ל"קמצן לאן?" בחר בה מן הסתם על פני ההצגות ה"כבדות" יותר של הסימטה כדי להעביר ערב קליל ונעים. כל כך קשה כאן הרי להתפרנס וגם אנחנו כמו הקמצן חושבים כל הזמן על העתיד ושוקלים שקל לשקל. 

לכן אולי הפסקנו לצפות מהתרבות שלנו לחנך ולהשכיל אותנו. אנחנו רוצים שהיא תבדר ותגרום לנו לשכוח את צרות היום יום ועל הדרך תעביר לנו קצת מסרים. אבל בקטנה, ממש בקטנה.

פעם האומנות הייתה מסוגלת להוציא אותנו לרחוב, היום אנחנו יוצאים לרחוב רק כשמעלים לנו את המחירים של הקוטג' או שנגמרות הדירות להשכרה בתל אביב ועד המחאה הבאה כל מה שנשאר לנו בינתיים הוא רק לצחוק על הקמצנים. ולהמשיך לבזבז.

למועדי ההצגה ולפרטים על תיאטרון הסימטה ביפו - לחצו כאן