שמתי לב שבזמן האחרון העורך מצוות אותי למשימות סיקור שונות ביחד עם יהושפט, מה שגרם לי לשאול את עצמי אם יש יד מכוונת מאחור או שמה, במין צירוף מקרים נדיר שכזה, מכל צלמי המערכת דווקא יהושפט מתייצב לידי כל פעם בחיוך גדול.

אלא שמאחר והוא הצלם החביב עלי מכל האחרים, קיבלתי בשמחה את משימת הסיקור של ההצגה "משחק מהחיים – תיאטרון פלייבק", המציגה בערך אחת לחודש בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה.

 

אין מדובר בהצגה רגילה, כלל וכלל.
בניגוד למקובל, אין כאן מחזה, תפקידים או איזושהי ידיעה ראשונית – לשחקנים, לבמאי או לקהל – לאשר יוצג וישוחק בערב.

הבנתי מראש כי מדובר באלתורי משחק אשר מתבססים על ספורים מהקהל.
אמרתי לעצמי שכך נאה וכך יאה. אין ריגוש כמו חידוש, במיוחד לשועלת הצגות ותיקה שכמוני.

 

הקהל התגודד לו על מרפסת הגג של המבנה, ולאט לאט נזל לכיוון פתח הכניסה, עד שבאיחור מקובל של כרבע שעה התיישב באולם הקטן אל מול הבמה.
התפלאתי לראות שאיש לא ישב בשורה הראשונה. פניתי ושאלתי את הושב על הקלידים, שהשמיע נעימות מפסנתר חשמלי, אם מותר לשבת בשורה הראשונה ומשנעניתי בחיוב הבנתי מיד כי הקהל חרד שמה ישותף כנגד רצונו באירוע בימתי ולכן מעדיף לשמור מרחק ביטחון.

 

התיישבנו בשורה הראשונה ומנחת המופע עלתה והזמינה מי שחפץ מהקהל לעלות ולספר סיפור, אשר יומחז ע"י צוות השחקנים.
עוד לפני כן עלו קמו השחקנים ממקומותיהם וסיפרו במשפט או שניים משהו שקרה להם בשעות האחרונות – החל מפקק מעצבן בדרך וכלה במעשה טוב שנתקלו בו.

לא ממש התרשמתי. האמת? הייתי קצת סקפטית.
הסגנון שלי בהצגות הוא, איך לומר... הרבה יותר "קלאסי" והחבורה הזו נדמתה לי לרגע כבזבוז של זמני היקר.
הלזאת ייקרה תרבות תיאטרון?

 

ואז ניגשה המתנדבת הראשונה מהקהל וסיפרה סיפור קטן.
המנחה – נורית שמה, דובבה אותה עוד מעט, שאלה שאלות, ביקשה אותה ללהק את השחקנים לדמויות ונותרה לשבת לידה.
השחקנים הסתודדו לרגע והחלו להציג את שנאמר ובתוך שהם מציגים לבש הסיפור פנים של ממש.
הרגשות קיבלו צבע חזק, ישיר, החודר אל נפש המספר והמאזינים.
ההתרחשות, אשר מפי המספרת נשמעה אולי בנאלית ומשעממת משהו, הפכה להיות מרתקת, חודרנית, ישירה – כמעט בוטה, הייתי אומרת.
ממספר למספר, מסיפור לסיפור, הלך קסם מיוחד והשתלט על המקום. תחושה שונה מאד מישיבה פסיבית והתבוננות בסיפור המוצג לקהל כבתיאטרון רגיל.
כאן היו הגיבורים ממש כאן, בצד הבמה. אנשים כמוני וכמוך, המתבוננים ביחד איתנו באירוע שהתרחש בחייהם, חשים אותו מחדש ולרוב – עמוק יותר משציפו, חזק וחשוף.

השחקנים בחשו בסיפורים ובמספריהם ללא רחם ונתנו דרור למסקנות, מחשבות ורגשות, הנובעים מהספור: "מתי היינו צעירים וחשבנו שנכבוש את העולם ומתי ויתרנו על החלום" אמרה אחת מהן. "איך חשבנו פעם שטבעת זכוכית היא אושר גדול, ולאן נעלם אותו האושר שמקורו מהדברים הפשוטים ביותר?".
איש הקלידים תרם את חלקו באצבע רגישה ובאוזן אמונה, צבע את ההתרחשות הנעימות שחיברו את הקטעים, את המילים ואת הרגשות למרקם נעים ומחבק, גרמו לכל להרגיש "מקצועי" ושלם, קל יותר לעיכול וסוחף לאורך המופע כולו.

רגשות שסופרו לקונית שוחקו בתיאטרליות עזה ומשכנעת.
אהבה היא אהבה, פרידה ברבנות שסופרה כאירוע קומי הומחזה להיות מצחיקה אך גם קורעת לב, בעת ובעונה אחת. 
האב העוזר לבתו ברגעיה הקשים מקבל את החיבוק והתודה הראויים, אך לא מהבת אלא משחקנית אחת לקולגה שמולה, על הבמה, כמעט כמו דוגמה זועקת למספרת: הן כך זה אמור היה להתרחש במציאות חייך – קחי ולמדי.

והאמיצים שמעזים לספר ולחשוף – אכן חשים, לומדים ובסיום המחזת סיפורם הם משתפים את הקהל בתחושות ובתובנות.

כצפוי, נשים התנדבו לספר על חייהן, בעוד הגברים מקשיבים בדריכות ביקורתית, ורק לאחר שדורבנו ע"י המנחה, הרגילה לתופעה זו מין הסתם, שמענו גם מעט מספורי המין השתקן.
בלי לעלות על הבמה, מתוך הביטחון היחסי שבחשכת הקהל, סיפר בחור אחד כמה חשש לחיי אחיו היושב לצידו באולם, בתקופת מלחמת לבנון. כמה דאג לו וכמה כעס על הסיכון אליו הכניס את עצמו ואיזו הקלה חווה כששמע שהוא חי ושלם.
השחקנים, כדרכם של שחקנים, בחשו ברגשות, זעקו את האהבה, סיננו את הכעס ובכו את הדאגה, לעיני האח המופתע אשר קבר עצמו במושב ובסיום ההופעה הגיב למיקרופון בקצרה בהודעה שהוא כבר יסגור את החשבון עם אחיו האוהב אחר כך.
גברים, נו...

בסיום נעמדו השחקנים ותוך שירת פזמון סיום חזרו בקצרה על סיפורי הערב, והותירו מאחוריהם קהל מחויך וחדרי ליבו פתוחים בהרבה לעומת הגיעו למקום.

היה זה ערב מרתק ומהנה, עשוי היטב ומשוחק במקצועיות ובחוכמה. במיוחד אני רוצה להחמיא לשחקנית אדומת השיער, רינה לביא שמה, אשר כבשה את לבי במשחק רגיש, מלא כמיהה ומחשבה מגביהת עוף.
גם המוזיקה היתה נפלאה.
ויהושפט? הוא התנהג למופת, צילם בלי להפריע לקהל, צחק במקומות הנכונים, ניגב דמעה בחשאי ברגע אחד רגיש במיוחד והזמין אותי לדרינק קטן על הג בסיום.

 

הצגה מומלצת מכל לב, אותה ניתן לראות יותר מפעם אחת.

למועדי ההצגה תיאטרון פלייבק - משחק מהחיים - לחצו כאן