אלכסיי ארבוזוב הנו מחזאי סובייטי שנולד בתחילת המאה שעברה במוסקבה, עבד בתיאטרון מרינסקי בפטרבורג וחזר למוסקבה בשנות ה-30. ב-1965 כתב את המחזה "מראט המסכן שלי". 

זהו מחזה שהוצג בבריה"מ מיום שנכתב ועד שנת 1980 למעלה מ-3000 פעם. משתתפים במחזה המועלה כעת בתיאטרון גשר שלושה שחקנים שהם "המשולש הנצחי" המורכב משני גברים ואישה.

המחזה מתרחש בזמן המצור על לנינגרד שנמשך בערך כ-900 יום והעלילה נמשכת גם לאחר שנים אחדות מסיום המצור.

אישה-נערה-אירית דקל-ליקה- מאוהבת בגבר-נער-אלי נעים-מראט -שבדירתו הכמעט הרוסה היא מתגוררת בעת המצור, אך הוא אינו מחזיר לה אהבה גלויה.

כאשר מצטרף אליהם נער נוסף-מיכאל גמליאל-ליאונידיק- הוא מתאהב בה אך היא אינה מחזירה לו אהבה. העניינים מתחילים להשתבש. מופיעות דילמות של מה עדיף? אהבה, חברות ואיך לפתור את הכול. סיפור שמשאיר אותך מרותק, אתה נסחף איתו ונהנה מכל רגע.

זהו סיפור מרגש ונוגע ללב. אהבה חד צדדית שבסופו של דבר מנצחת. אתה עד למאבק בין חברות לאהבה, מאבק לשרוד, להתקיים, להיות בקרבת אנשים בימים קשים, בימים של מצור, כאשר רק הרוח האופטימית ויצר הקיום יכולים לעזור במצור ממושך כזה, כשהנפשות הפועלות אז בקושי בני 15-16.

יש עוצמה מסוימת במחזה. הוא מאוד מרגש, משאיר זיכרונות חזקים. אורכו מעל שעתיים ואתה אינך מרגיש איך הזמן עובר. כל זאת בזכות המשחק הכנה, המצוין והמרגש של שלושת השחקנים, כולם בוגרי בית צבי מהשנים האחרונות.

לא רק המשחק תורם לכך אלא גם התרגום היפה, השוטף, המרתק, החלק בשפת יום יום והפיוטי של דניאל סטופין גם הוא בוגר טרי של בית צבי.

אין לשכוח את הבמאי והמעצב סלבה מלצב שהצליח לבנות הצגה מרתקת מקסימה, חזקה ומעניינת.

הרעיון להכניס בין הקטעים המתרחשים בזמנים שונים לאורך שנים דברי קריינות של יוסי גרבר המעולה הוסיף עניין אינפורמטיבי לשאלה מתי הכול התרחש, אך מצד שני קטע את רצף העלילה, הוציא את הצופה לפעמים מהריכוז.

יחד עם זאת, המעלות בהכנסת המספר עלו על יתר השיקולים ופתרו את הבעיה בצורה נאותה.

עיבדה את המחזה קטיה  ששונסקי.



התפאורה

מאחר שהבמאי היה גם מעצב הבמה שהייתה מורכבת משלושה שברי דירה שנפגעה ונהרסה מהפצצות הבלתי פוסקות של הגרמנים, אפשר לפרש אותה כממשיכה את רעיון העלילה, דהינו שלושה שברי במה עליה שלוש דמויות "שבורות" מהמלחמה. אהבה שבורה בין השלושה כאשר מה שנשבר קשה לאחד, קשה לשחזר ובכל זאת עם רצון וחברות הכול אפשרי.

הבמה ההרוסה בחלקים היא סמל לאהבה שנהרסה, סמל לחברות שהופכת לשבר כלי.

שלושת השחקנים יוצרים שלושה טיפוסים שונים מעולים.

אלי נעים שקט, דיבורו איטי, שקול, יש בו נוסטלגיות מסוימת, חודר עמוק ללב. הוא גוזמן הממציא סיפורים כדי להרשים את ליקה, אך עצור בהבעת רגשותיו. לקראת הסוף נעשה פסימי, מתפלסף. אין יותר כוכבים בשמים, הם נעלמו, אין הצלחה בחיים ללא אהבה, כמה מתו כדי שאנו נוכל לחיות.

אירית דקל פסימית, נמרצת, תוקפנית, מציאותית יותר. היא מאוהבת במראט וכאשר ליאונידיק מנסה להתקרב אליה, לנגוע בה, היא נרתעת, היא נסוגה אך הבדידות, המציאות הקיימת עושות את שלהן. ההתלבטות נעלמת עם השנים. כשאין לך ברירה, אתה מפחד לאבד גם את המעט שיש לך.

ליאונידיק הוא ביצוע מדויק, מסוגנן ונהדר של מיכאל גמליאל. הוא אינו מעז להביע את מלוא רגשותיו אלא כאשר הוא שיכור. אז הוא גלוי ומתוודה. הוא מאוהב, הוא נפגע, הוא מקנא.

הוא משורר מתוסכל הכותב שירה לעצמו. ייתכן ואת התסכול הוא מוציא בשתייה. הוא חבר אמיתי, דואג לא רק לעצמו. עצוב לשלושתם כאשר הם ביחד והוא המעשי מכולם. לא צריך לפחד להיות מאושר.

זאת הצגה עשויה היטב, מבוצעת מצוין ומרגשת מאוד.

לראות או לא לראות: מומלצת בפה מלא.