אמש ראיתי את ההצגה החדשה המוצגת בתיאטרון הסימטה ביפו "אגף 6" מאת אנטון צ'כוב.

לפני ההצגה פגשתי ידידה ותוך כדי דיבורים על ההצגה, היא אמרה לי שאינה אוהבת לראות מחזות של צ'כוב, כי הקצב במחזותיו איטי מדי ולא מתאים לאופייה. 

בנוסף, אין בהם מתח בעלילה, היא מתמשכת עד אינסוף מבלי שמשהו חשוב מתרחש. היא אמרה שבאה להצגה בהשפעת החבר שלה, שהוא חבר של אחד השחקנים.

בתום ההצגה, היא קראה לי ואמרה: "ראה, הצגה זו שינתה את דעתי על צ'כוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שנהניתי מהצגה של צ'כוב. היא הייתה מרתקת, עניינית, מעולה והנאתי הייתה שלמה בכל רגע".

כמובן שעניתי שעם הדברים האחרונים שלה הסכמתי ואישרתי כל מילה. אכן, זאת הייתה הצגה שעובדה ובוימה על ידי יפים קוצ'ר בצורה נהדרת. כל סצנה הייתה מלאת עניין, כל סצנה הייתה בנויה בפרטי פרטים בשימת דגש על כל פרט קטן ביותר, כשהביצוע שהופקד בידי כל אחד מחמשת השחקנים הצעירים בוגרי בית צבי היה מצוין.

צ'כוב שהיה גם רופא, ביקר בבית חולים לחולי רוח ואת התרשמויותיו מביקור זה כתב בסיפור קצר. צ'כוב שהתרשם מאוד ממראה עיניו, דן בסיפור על היחסים בין מטפל ומטופל. אין המטפל יכול להבין את המטופל עד שלא הגיע למקומו. מה זה משוגע, מתי הוא נחשב למשוגע ומי הקובע זאת? מי שפוי יותר? המטפל או המטופל.

הפקה מעוררת מחשבה

הבמאי עיבד את הסיפור עם סממנים של קומדיה דל ארטה. הוא השתמש במסכות פנים שונות שהשחקנים החליפו מפעם לפעם. הקצב היה מצוין והתקבל עיבוד נהדר של מחזה קצר של צ'כוב שההנאה ממנו לצופים הייתה שלמה.

הבמאי בחר להציג את המחזה בצורה פרועה ביותר ויצר הצגה שלא במהרה תשכח. נראה שכל הגורמים הקשורים בהפקה התייחסו אליה בכובד ראש, חשבו על הכול, לא חסכו במאמץ, בהשקעה, בממון והתוצאה הייתה שהפיקו הפקה נהדרת, מהנה ומעוררת מחשבה.

חמשת השחקנים הוכיחו את יכולתם עוד בהיותם תלמידים לפני כמה שנים והם ממשיכים בהישגיהם, מרגשים ומתרגשים, ומראים את יכולתם הרבה בגילום תפקידים שונים.

הם היו מצוינים. כל אחד שיחק בטבעיות, בסגנון כמעט של קומדיה דל ארטה, בהומור, ברצינות שהיו כולם מעורבבים ביחד. כל אחד מילא לאורך ההצגה מספר תפקידים, חלקם במסכות וחלקים ללא מסכות.

התנועה על הבמה הייתה בלתי פוסקת והיא עוצבה נהדר על ידי גינדי בבצקי. התאורה המיוחדת והמשתנה הייתה מעשה ידיהם של אינה מלכין ומישה צ'רניאבסקי. 

המסכות,התפאורה והתלבושות שעוצבו על ידי אולה שבצוב היו נהדרות. התפאורה: ספסלים במצבים שונים היוצרים מסגרת נאה ומתאימה לבמה הקטנה של הסמטה הם מעשה ידיו של וידם ברונשטיין.

את המוסיקה המקורית המעולה כתב אנטון קוצ'ר. המשחק והבימוי המוצלחים לא יכלו להיות מספיקים לו ללא התרגום המעולה של עירד רובינשטיין, שהוא גם אחד השחקנים בהצגה. התרגום 
שוטף, מתנגן בקלות, ברור ובשפה שאמורים לדבר בבית חולים כזה.

השתתפו בהצגה אלון אורבך, גיא אלון, אבי עדוי, עירד רובינשטיין וניר רווח.

למרות התוכן המצמרר לפעמים, יש יופי מסוים בהצגה כפי שהופקה וזאת בזכות הבימוי הנבון והביצוע המעולה של השחקנים.

לראות או לא לראות: הצגה נפלאה, בימוי מבריק, משחק מעולה. הצגה שאסור להחמיץ.

לפרטים נוספים על ההצגה לחץ כאן.