קבוצת שחקנים בתיאטרון הערבי עברי, חמישה במספר, שלוש בנות ושני בנים, בוגרי סמינר הקיבוצים,  מעדיפים להיקרא אנסמבל המציג מופע סאטירה בשם "בועה לי".

ההצגה מבקרת בצורה הומוריסטית אירועים שקרו במלחמות, יחסי יהודים ערבים ועוד.

הכול בדיבור, תנועה, שירים ומוזיקה ובקצב מהיר ביותר. הכול מוגש בצורה חביבה, רעננה, מלאת מרץ ונעורים. המוטו הוא "אני מול עצמי ומה שנאמר בעצמי".

ראינו בהצגה איך להרוג ויחד עם זאת איך לרפא. הדבר מצחיק כי השחקן הוא גם חייל וגם מציל חיים. טוב לישון באוהל כי זה מחבר אותנו לארץ ולאדמה.

הכול מוגש בהומור, בעדינות, בלי לפגוע, ללא כוונה רעה אלא להבהיר, להדגיש, לבדר, להצחיק.

אנו עדים לאירועים שקרו והם מוגשים בהומור כסאטירה עם משמעות אחרת ועם פירוש שונה.

בקצב כמעט רצחני עוברים מנושא לנושא במהירות הבזק ללא כל קשר בין הדברים, ובכל זאת הכול מוגש בבהירות ובחיוך רב.

הערבי מספר איך מפסיקים אותו כל רגע ולא מאפשרים לו לסיים. אין היגיון במלחמה, זה ידוע, ונשאלת השאלה האם אנו מאבדים צלם אנוש. אירועים ותופעות רציניות מוגשים כבדרך אגב, בדרך שלא התכוונו והתכוננו עליה.

עושים משהו אחר
השחקנים עושים עבודה יפה ומצהירים כי הם עושים משהו אחר. הם אוהבים תיאטרון ועושים כאמור משהו אחר, כי הם חדורי תחושת שליחות וגאווה, רואים את עצמם נאורים, ליברליים, שוחרי זכויות אדם וצדק ומתארים את המציאות כפי שהם רואים אותה בצורה הומוריסטית משעשעת.

לדבריהם, המופע גובש עוד בהיותם בלימודים במסלולים השונים של הסמינר ועליו הם עבדו כשנה תוך ביקורת על מעשיהם-מעשינו והסביבה בה אנו חיים.

יעל טל כתבה וביימה מופע נהדר, קצבי, משעשע ובעל אמירות חזקות שאפשר לצחוק ולחייך בו למרות הדברים הרציניים הנאמרים בו, כי זו דרכה סאטירה.

נעמה רדלר אחראית על כל מה שקשור למוזיקה היפה,התלבושות והתפאורה עוצבו על ידי רויטל כרמל ומשתתפים במופע גם כיוצרים עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור ונעמה רדלר.

כדי שנוכל "לראות" את המשמעויות השונות, האיר לנו נדב ברנע את הבמה.