ההצגה האחרונה של "המערב הפרוע" התקיימה השבוע בתיאטרון הערבי-עברי ביפו וחתמה שנתיים של הופעות ברחבי הארץ.
המחזה מאת עלמה גניהר ובבימויו של סיני פתר נכתב בעקבות ספרה של אילנה המרמן "במחוזות זרים" (עם עובד, 2004), שבו תיעדה המרמן את מצבן של נשים נסחרות, שהגיעו לישראל כדי להפוך לשפחות בתעשיית המין.

 לא קל היה לשבת בקהל ולצפות באב השב לחפש אחר בתו לאחר שמכר אותה לזנות, בזונה המתלבטת האם למסור את התינוק ברחמה לבעל המכון ובתמורה לזכות בחיים חופשיים, וכן המפגש בין הקצין הצבאי שמגיע לקבל את שירותי המכון אותו מנהל בפועל הערבי המשת"פ, מפגש המייצר שיח בוער ורלוונטי לסכסוך הערבי-יהודי.

כיאה למסיבת סיום, נערך פאנל בסוף ההצגה בהשתתפות הבימאי, המחזאית והסופרת.
המרמן ציינה כי למען הדיוק יש לספר גם על המשפחות שפגשה באוקראינה, שם עובדות הנשים במסגרת חברתית רגילה ומקצוען נתפס כלגיטימי לפרנסת הבית.
לדבריה, נשים אלה אינן מציגות מציאות עגומה הספוגה באלימות והשפלה, אלא עיסוק בורגני לכל דבר בעידוד החברה.
המרמן מאשימה את הפערים הכלכליים המאלצים משפחות שלמות להתקיים מזנות הנשים שלהן.

אולם זאת אינה רק הכלכלה שעומדת כאן על דוכן הנאשמים, אלא הבניה חברתית המקבלת ומעודדת את האישה למכור את גופה בתמורה לכסף או שדרוג מעמדה. בדרך זאת לומדת האישה מגיל צעיר כי הנכס הגדול ביותר שלה טמון בגופה.
הבניה זאת איננה נחלתן של נשים מן המעמד הנמוך וחסר האמצעים דווקא, אלא מחלחלת לכל שכבות האוכלוסייה, בשעה שנשים מן המעמד הבורגני מאמינות גם הן כי הכוח הנשי טמון בגופך המתבלה ולכן יש לשומרו צעיר בכל מחיר.

גניהר סיפרה על התחקיר שערכה לפני כתיבת המחזה, במסגרתו פגשה נשים במכוני ליווי, עובדים וסרסורים שגילו לה כי החברה הישראלית כולה, מחיילים ועד לאנשי מפתח, צורכת זנות.
זוהי עובדה לא חדשה, המאשרת כי כולנו כחברה תומכים ומעודדים את התעשייה הזאת, גם ממקומנו המדושן על ספסל הקהל.

"המערב הפרוע" היא הצגה המצליחה לעורר את שלוותנו הבורגנית, להכיר במציאות פרועת הערכים שלנו.
חברה הסוחרת בגוף האישה באמצעות מנגנון חשיבה מובנה, כי גופה הוא הנכס היקר ביותר והוא תמיד מועמד למכירה.