"למדתי לגלות שהעולם נחלק לאנשים טובים, אנשים רעים ואנשים אדישים".

זו מסקנתו העגומה של כורש הכלב, שראה והריח בחושיו רוע ואדישות, הקיצוניים ביותר שידעה להמציא האנושות.  

 

המחזה "הכלב היהודי", המוצג בתיאטרון הסמטה ביפו, הוא עיבוד לספרו רב המכר של אשר קרביץ. הוא מגולל את קורותיו של כלב שנולד למשפחה יהודית בורגנית בברלין של 1933 וסוקר את שנות עליית הנאצים לשלטון, המאבק בהם וההעפלה לארץ ישראל. הכול מנקודת מבטו של כלב מזדקן ונוגע לכל לב, החי שוב, בכל נימיו וחושיו האנושיים והכלביים, את  אותם רגעים בלתי אנושיים של גרמניה הנאצית, כפי שחוו הוא והמשפחה שגידלה אותו.

כורש הוא כלב עם לב אדם, בעולם של אנשים עם לב של כלב. "כלב קורא לכלב כלב!", הוא רוטן על בעליו הגרמני החדש, מאוכזב מכך שהעולם מנוהל על ידי בני אדם, מסקנה אליה הגיע אחרי שתהה רבות האם בני אדם וכלבים דומים זה לזה.

 

במרכזה של במה צנועה, בחלל שחור כמו שחור הפיח של המשרפות, עומד השחקן אלון אופיר בחלוק ביתי, חובש כובע עם "אוזניים" שמוטות, בדומה לכובעי טייס של פעם, ובווירטואוזיות מטלטל את הקהל בין דמות לדמות, בין אנושי לחייתי, בין קומי לעצב, שובר לב ונשבר בעצמו, מנסה להבין את הזוועה ולהעביר ממנה משהו למי שהתמזל מזלו ולא חי שם, או בתקופה ההיא.

הביצוע המפעים והאינטנסיבי של אופיר, המשקף שילוב מדויק של בימוי, עיצוב במה, תאורה ומוזיקה, ממגנט את הקהל, הנחשף לעוד דמות ועוד דמות, צוחק ברגעים רבים, אך נאלם באחרים, מתבונן מנקודת מבט אחרת לחלוטין על פרק זה בחיי העם היהודי.

 

כורש מתחיל את סיפורו בתיאור חולשותיו הכלביות וצרכיו: חיזור אחר בנות זוג, מערכות יחסים שאינן מאריכות זמן כיאה לכלבים... עייף מהחיים, סחוט, מותש, מביט בעצמו ובבני האדם ממקום מפוכח משלהם, עם הומור עצמי, החושף מתחת ים של כאב ואכזבה אנושית, אך גם הרבה אהבה ונאמנות. זו הקיימת בו.

בכל פעם ניצת מחדש, נעשה צעיר וקל רגליים, כשהוא חוזר אל דמות זו או אחרת, אחת מני רבות שהוא מלהטט ביניהן, הופך את עורו אל תוך עורה.

  

 

לאחר שיום אחד הוא מגלה עם בעליו את השלט "אין כניסה לכלבים ויהודים", הוא מבין שמשהו קורה: "הרחתי ריח של פחד". לא עובר הרבה זמן והוא נקרע מהמשפחה בגסות, בתואנה שאסור ליהודים לגדל כלבים.

אחרי הפרידה הוא מתגלגל לביתו של פרנק היינץ הגרמני. שם, בזעמו, הוא קורע לראשונה בחייו ספר, את הספר הראשון שהוא מוצא: "מיין קאמפף".

גם בעליו החדש מוצא עצמו במהרה לכוד, כהומוסקסואל "שנטיותיו לא עלו בקנה אחד עם השלטון הנאצי". כורש נמלט, מגיע לבית משפחת גוטליב, אך מוצא אותו ריק ופרוץ. "וכך הפכתי לכלב רחוב". עד שהוא נלכד שוב, נשלח לאילוף כדי לשמש כלב אס אס, שתפקידו לנגוס בבשר בני אדם. שם, במחנה טרבלינקה, הוא זוכה להתאחד עם שריד למשפחת גוטליב ולעבור עוד מדורי גיהינום.

 

אלון אופיר מרתק וכובש בכישרונו ובעוצמות שהוא מביא אל כל דמות ודמות, סוחט עצמו אל תוכה עד דק. אבל מעל הכול, הוא כובש בדמותו של כורש הכלב, זה הנמצא ומתבונן ממרחקים, מגבוה, מעבר לאירועים הארציים. הוא נוגע ללב בכלביות שלו, באנושיות שלו, וכל מה שרוצים בסוף ההצגה, הוא לחבק את הכורש שבו חיבוק אחד ארוך, להוכיח לו שנותרה אנושיות בעולם.