לאחר שסיקרתי בהנאה רבה את ההצגה של צמד היוצרים -  יואב ברתל ואביגיל רובין: "חומוס, צ'יפס סלט" (להלן: חצ"ס) בתיאטרון הערבי עברי, שמחתי לקבל את משימת הביקור בהצגת היחיד החדשה שלהם בתיאטרון הסימטה, בה משחק ברתל את התפקיד הראשי והבלעדי (הצגת יחיד, הלא כן?).
אקדים ואמליץ: הצגה נפלאה, עמוקה ומשעשעת. אל תחמיצו!

 

דמות המרקיד – איתן הררי שמו, מנהלת דיאלוג מתמשך למול הקהל היושב בצורת האות "חית".

ברוח העלילה, הררי הגיע להרקדה כמחליף למרקיד הקבוע, ואנו - הקהל אותו בא להפעיל.
ואכן, השחקן מרקיד יחידים וזוגות במהלך ההצגה, באופן גרוטסקי, משעשע ומלא קסם, אך תוך שהוא נזהר מלפגוע כמו אותם "אמני" סטנד-אפ וולגריים המצויים במחוזותינו.

 

בדומה להצגה חצ"ס, גם כאן מוגש תוכן עמוק, בהחלט לא פשוט לעיכול, מורכב ורב רבדים, בעטיפה שנונה וקלילה.

ניכר היה כי הקהל נהנה עד מאד מהחבילה האיכותית שהוצגה בפניו בין קמרונות תיאטרון הסימטה.

הבטתי מדי פעם סביבי (בכל זאת משימת סיקור שמשלמים לי עליה) וראיתי את הברק בעיני האנשים. כולם היו ערניים, קשובים והגיבו בצחוק רם במקומות הנכונים.

כאשר הסתיימה ההצגה, ראיתי מבטים משועשעים, אך גם לא מעט פנים מהורהרות סביבי.

היתה תחושה שהחוויה המשותפת טענה אותנו במחשבות ורגשות סותרים, שהמסר ממשיך לחלחל לאיטו פנימה, גם זמן רב לאחר שעזבנו את יפו העתיקה.

 

דרך דמות המרקיד העסוק עד אין סוף בעצמו, בהאדרת המעט שיש לו, בניסיון נואש לזכות בהכרה ובאהבת קהלו, עולות בהצגה סוגיות הנוגעות לנפש האדם, לחיי אלו השורדים בשולי המציאות הנורמטיבית והשפויה, הנלחמים בשיניים ובציפורניים להיאחז בנורמאלי, להיות חלק ראוי ומקובל בחברה ומתוך כך ממציאים לעצמם מרחב פרטי נפרד, התלוש כמעט לגמרי מן העולם הזה.
כך קמה לה מציאות מדומה והם במרכזה, בבדידות מזהרת, בעוד כל השאר מהווים רקע בלבד, תפאורה האמורה לרומם אותם לכס חלומותיהם, אך בפועל פוגעת בהם שוב ושוב באכזריות, בלעג וללא מחשבה שנייה.

 

סבר פניו הנעים והאינטליגנטי של יואב ברתל – היוצר והשחקן, מוסיף עוד תבלין למסכת המורכבת שלפנינו, מותח את הפער שבין הדמות המוצגת בתחילה כבעלת ביטחון רב כלפי חוץ, לזו המתגלה במהלך ההצגה, על שבריה הרוטטים בכאב, עמוק בתוכה פנימה.

יתירה מזו – המרקיד אינו שונה ממני וממך בניסיונות ההאדרה העצמית, במבט האובייקטיבי והמסולף על החיים. 
וכי מי מאיתנו, בעודו נותן מבט שנון ועמוק בדמותו שבמראה, לא שוגה בגבהות לב מטופשת, מאמין עמוק בתוכו בהיותו אדם מקסים בהחלט, הצעקה האחרונה של הטבע, אלא שהחברה פשוט עדיין לא זכתה להבין זאת לעומק?
מי לא מסתובב בחייו קשוב לתשבחות?
ומה לה הגאווה האינסופית בצאצאינו, אם לא נתיב נוסף לאותו רעב עצמו?

אז נכון, איתן הררי הולך עוד כמה צעדים קדימה, לא יודע להתנהל באלגנטיות, להיות "קול", לבנות את דמותו לראווה כלפי הסובבים אותו וגרוע מכך – אינו משכיל לשמור את סודות כישלונותיו הרבים לעצמו, אלא  חושף את ערוותו, את שקריו ועלבונותיו, אחד לאחד, הישר בפנינו.

אבל בתמצית, עם מינון קצת שונה של אירועי החיים, יכולנו להחליף איתו מקומות, בלא משים, בהרף עין אחד.

 

וגם בהצגה "המרקיד", כמו בחצ"ס, לא נפקד מקומם של צה"ל ושל הסכסוך הערבי-יהודי.

בשום מקום לא הוזכר הנושא (אני מניחה שאפילו אמן פרינג' לא רוצה שכל מדינת ישראל תיכנס בו פרונטלית), אבל לא יכולתי שלא לדמיין את דמותו של איתן הררי משתלבת בצבא הנאצי ובאה למלא כהלכה כל תפקיד שיינתן לה, ללא מחשבה, ללא ביקורת עצמית, הכל מתוך הרעב הענק הזה, האין סופי, להיות סוף סוף מישהו בר התייחסות, מוערך, ואולי - בחלומו האולטימטיבי של הררי - אפילו נערץ .

 

מגוון התחושות שמעלה בנו הדמות, בעודה נעה על פני הבמה, מלהגת על עצמה מחד וחושפת את מרוריה מאידך, נע בין שעשוע ולעג לכעס ודחייה, ומשם לחמלה ורצון עז לבוא ולחבק את המרקיד העלוב הזה, ניצול שואת חייו הפרטית.

לתת לו סוף סוף את החיבוק המלא, האוהב, המקבל, שכל הווייתו מכוונת אליו, שאף אימו למודת האכזבות משקריו ומעשיו הנלוזים, מונעת ממנו.

 

כשיצאנו חבוקים מההצגה, יהושפט ואני, נזכרתי בכל אותם דחויים ודחויות, בעלובי הכיתה והגן, במשתרכים מאחור הנחבטים בין אכזבה להשפלה, אך אינם מוכנים להרים ידיים, המתעקשים להמשיך ולחיות למרות כל הכאבים והקשיים שהפכו לחם יומם, זה מכבר.

הבטתי במושא אהבתי, בירכתי על שיש לי והבטחתי לעצמי נחרצות: למצוא תמיד בתוכי ולא לשכוח אף פעם, אבל אף פעם ממש, את רגש החמלה.
וזו התורה כולה.

למועדי ההצגה "המרקיד" לחצו כאן