במסגרת פסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר- עכו 2008, הופקה ההצגה "המשוגעת של יפו" בהשראת
המשוגעת משיו, מאת ז'אן ז'ירדו.
למרות הדחיות הרבות של הפסטיבל הוא התקיים בהצלחה גדולה בחנוכה.
כרגיל מוצגות בו ההצגות למספר מוגבל ביותר של פעמים, ורק מעטות מההצגות זוכות
לאחר הפסטיבל להמשך מסחרי.
לא תמיד ההצגה הזוכה כהצגה הטובה ביותר בפסטיבל, זוכה גם לחיים לאחר הפסטיבל.

וכך קרה גם השנה. ההצגה המשוגעות מיפו מוצגת כעת בתיאטרון הערבי עברי ביפו.
ההצגה מוגדרת כפנטזיה קומית-טרגית, ותיאור זה בהחלט נכון.
היא מוגשת בצורה הומוריסטית משעשעת מרתקת, למרות שהנושא שבו היא דנה טראגי במידת
מה.

זאת הצגה אנושית מאוד בה חיים דמיוניים מתרחשים במציאות.
כתבו ועיבדו את ההצגה חוה אורטמן ויעל נביא - המשתתפות גם בה ורועי נווה שגם ביים.
אלה כהן עיצבה תפאורה עמוסת פרטים מכל הסוגים והמינים, אשר דמתה לשוק הפשפשים ביפו והיתה מלאכת מחשבת: יפה, צבעונית וגם עדינה ונהדרת.

המשחק של כל השחקנים היה נהדר וראוי לכל הערכה.
כל אחד מארבעת השחקנים עיצב דמות ססגונית שונה אחת מהשניה, דמויות שהבמאי הקפיד בעיצובן ובשימת לב לכל פרט קטן כגדול.
אמנם ערן בהם היה זה שזכה לפרס השחקן המצטיין בפסטיבל, אך לדעתי הגיע פרס זה לכל אחד מארבעת השחקנים המשתתפים בהצגה.
חוה אורטמן היתה נהדרת. כולה נמרצת, משחקה מלא הבעות פנים, גוף, תנועות ידיים. כל גופה לקח חלק במשחק מלא החן וההומור.
משחקה יוצר דמות חביבה, סימפטית ואתה - מבלי שתרצה - הופך שותף פסיבי לצרותיה.
במהלך ההצגה היא אומרת "אני חיה את החיים שאף פעם לא היו לי" וזה נכון.
כל אחד, הודות "לשגעון" שלו, חי במציאות את החיים שרק דמיין לו.
גם גליה ישי היתה נהדרת.היא היתה נבוכה לפעמים, אריסטוקרטית, נעלבת מכל דבר, שומרת על כבודה, ביישנית כדבריה ויצרה דמות מקסימה וחביבה.
סמי - הגבר שבחבורה - ערן בוהם, היה חם מזג. רצה להטביע את עצמו עקב מצבו. הוא התרגש וריגש.
יעל נביא היתה תמימה, עדינה,עסוקה בציפורים שלה. תענוג היה להתבונן בה.
הבימוי של רועי נווה היה קיצבי ביותר. מעולה, מלא אתנחתאות קומיות. הוא יצר הצגה עם נושא רציני ובעיה קיימת, אך בצורה קלה, הומוריסטית, משעשעת ויפה.
זאת הצגה שהיא הן מבדרת, הן מרגשת והן מציגה בעיה.

ועל התוכן בקצרה - חבורה של ארבעה אנשים, החיים בבניינים נטושים ביפו ומתקיימים מהפסולת ומהפחים שבשוק.
הם מכירים את החפצים בשוק היטב, כי מזה שנים הם מחטטים באשפה ומתקיימים ממנה.
אלא שבעלי ההון משתלטים על השטחים והארבעה נאלצים לעזוב ללא מקום מגורים.
בפגישות של החבורה הם מעמידים אותם למשפט הצדק בעיני רוחם.
מועלית הטענה כי בעלי ההון מתביישים בכסף שלהם. האמנם?
אם כך נשאלת השאלה: מדוע הם קמצנים כאלו ושופכים את דם "המשוגעים"?
הם תורמים לכל העמותות - רמז לקשר בין ההון לשלטון.
הם לא מצליחים להפטר מהכסף. אם זורקים יהלום לים, הוא חוזר אליהם תוך הדג בורי שמגיש להם המלצר בצלחת.
במקום שהנפט מריח, הפגר לא מסריח.

התאורה של אורי רובינשטיין והמוסיקה של אורן לוטנברג היו מצוינות ותרמו רבות להצלחת ההצגה.
רובינשטיין האיר את הבמה, כך שהצליח ליצור את האווירה המתאימה, הקסם שבשוק ססגוני, צבעוני ויחד עם זאת, גם פינה ביתית חמה, בה גרים אנשים.

כאמור, הצגה אנושית ביותר, בה אנשים חיים בתוך מציאות קשה חיי דמיון שאף פעם לא חיו וזה מה שמצליח להחזיק אותם בחיים.

לראות או לא לראות: הצגה מקסימה, מומלצת ביותר בזכות המשחק והבימוי הטובים והאנושיות שלה.
הצגה מבדרת, משעשעת וגם נוגעת ללב.

למועדי ההצגה "המשוגעות של יפו" ופרטים נוספים-לחץ כאן