חוויתי חוויה משמעותית השבוע. מצאתי את עצמי הולך עם קולגות להצגה "לא על הלחם לבדו" במשכן התאטרון "נא לגעת" בנמל יפו. לא שמעתי על המקום קודם, חשבתי שזה משהו שקשור לאנשים חירשים ולאנשים שהם עיוורים שעושים הצגה, כך שהלכתי נינוח, אבל לא באמת יודע למה לצפות.

הגעתי לתאטרון, המקום הקרין יופי ואסתטיקה, מגע ידיהם, אני מאמין, של אנשים רואים. הייתה אווירה נעימה במקום ובריזה נעימה של קיץ שטפה את האזור.

ראיתי שיש מסעדה במקום המנוהלת כולה על ידי חירשים וישנה גם מסעדת חושך, המעבירה את חוויית האכילה בחושך העיוורון. חוויה כזאת כבר חוויתי, כשהלכתי עם זוגתי למוזאון "מסע בחשיכה" בחולון, חוויה מטלטלת ומומלצת לכל אדם שרוצה להבין ששום דבר אינו מובן מאליו. 

שם אתה, המבקר, מקבל מקל עיוורים ונכנס למוזאון שנמצא בחושך מוחלט, בעלטה מקפיאת גוף. הסיור מודרך על ידי מדריכה עיוורת כשהיא נמצאת בסביבה הכי טבעית ומוכרת לה ואני וזוגתי נכנסנו למרחב הכי לא וודאי עבורנו. רק צלילים וריחות ותחושות גוף ליוו אותנו בביקור. 

אחת החוויות החזקות שנשארו לי מאז, היא  הנסיגה למצב תלותי, שם נאלצתי ללמוד לסמוך על העיוור שיעביר אותי את הכביש, היפוך תפקידים מטלטל.

נחזור ליפו. בטרם כניסתי לאולם, תודעתי בחרה לפצל את השחקנים בהצגה לאנשים, או עיוורים או חירשים. אני חושב שהגנתי על עצמי מלחשוב על האפשרות של מפגש המשלב בין שתי הנכויות. מעולם לא נפגשתי עם אנשים שהם גם וגם.

דלתות האולם נפתחו ונכנסנו פנימה. דיילים חירשים כיוונו אותנו למקומות הישיבה והכול מנוהל במחוות גוף ובשפה שאני לא מבין. לא את השפה ובטוח לא את הסלנג.

האולם היה מלא. הרגשתי בצפייה דרוכה בקהל. למעשה, לא שמנו לב שההצגה התחילה כבר עם כניסתנו.

בעודי מתיישב, ראיתי קבוצה של אנשים על הבמה, שחקנים העומדים מאחורי שולחנות עבים ולשים בצק. איש איש וקערת הבצק האישית שלו. ישבתי והתבוננתי בהם לשים את הבצק, כל שחקן בדרכו הייחודית. 

ניואנסים של לישה, חשבתי לעצמי. הם נראו לי כל כך נוכחים בעשיית הבצק, כך שמצאתי את המונוטוניות הזו כמהפנטת. הבמה הוצבה כמו הייתה מאפיית לחם. ציוד מלא של מאפייה ישנה-חדשה שמעבירה חוויה של מאפייה איטלקית פשוטה ומלאת הדר, שילוב מוזר שכזה.

ההצגה עצמה מתפתחת ללא עלילה סיפורית ברורה. ההצגה היא בעצם ההתרחשות וזמן עשיית הלחם, משלב הלישה, התפיחה והאפייה. בין השלבים שזורים מונולוגים אנושיים של השחקנים, מלווים על ידי מתרגמת לשפת הסימנים למען הקהל החירש, ומתרגמת נוספת שהעבירה את הטקסטים של השחקנים למען הקהל השומע. 

המונולוגים מנסרים את האולם בבדידות קיומית מכאיבה. המונולוגים מספרים על החשיבות הקיומית של מגע כף יד אנושית, כתרופה המנחמת את הבדידות האיומה.

למדתי מההצגה שלאנשים עיוורים-חרשים יש שפת סימנים אחרת. זה נראה כמו שילוב של כתב ברייל עם שפת הסימנים. הדיאלוג השוטף נוצר במפגש של ידיים עם ידיים. הצד שמדבר כמו כותב ומלטף את ידו של הצד שמקשיב בהמון צורות – כוריאוגרפיה של מפגשי ידיים. מרגש בפשטותו האנושית.

חשבתי לעצמי שלא רק הם אלה שזקוקים ליד מנחמת מאדם אחר בסופו של יום כדי לפגוש את עצמם. כמה בזה אנחנו כולנו דומים. כמה הכול כל כך בסיסי ואנושי.

השחקנים דיברו בהצגה על משאלות, חלומות ורגעים של התקיימות אנושית המלווים את חייהם באווירה מלאת קסם, כמו כולנו נמצאים בזמן חלום. הבצק נכנס לתנור ולקראת סיום ההצגה כיכרות הלחם הריחניות והחמות יצאו מהתנורים. 

האולם כולו נמלא בריחות מענגים של לחם היוצא מתנור. נוצרה לה פתאום חוויה חושית מאחדת של כל האנשים באולם: שחקנים, מתרגמים וצופים.

ההצגה הסתיימה, הקהל מחה כפיים. את קולות הכפיים השחקנים לא יכלו לראות ולא יכלו לשמוע. צוות המתורגמנים התפזר בין השחקנים וכולם תופפו את קצב מחיאות הכפיים על כתפיהם המתרגשות של השחקנים.

ואז הקהל הוזמן לעלות על הבמה ולהתארח במאפייה, לאכול מן הלחם ולדבר עם השחקנים.

מצאתי את עצמי בתחושת רעב גדולה. בוצע לי מן הלחם שהכין איש עיוור-חירש, נתח מפואר ועסיסי שכזה. מרחתי עליו ממרח פסטו עם שמן זית, הכנסתי את הלחם לפי ואז בהנאה גדולה לעסתי. טעם של לחם של פעם, חשבתי, טעם עתיק של בית. אני לא זוכר שאף מאפייה תל אביבית סיפקה לי חוויה כל כך חושית ואינטימית.

אחר כך הלכנו לאכול במסעדה שבמקום, (חשוב להזמין מקומות מראש), שירתו אותנו גברים ונשים חירשים, יהודים וערבים, וכולם כל כך קורנים, כל כך יפים ושמחים.

פתאום לראות בן אדם שהוא רק חירש, נראה לא "נורא" כל כך, עיקרון היחסיות פעל גם פה. האווירה במסעדה מקסימה; פתאום לקראת סיום הערב שני מלצרים נעמדו על הבר, ולימדו בחינניות מילים בסיסיות של שפת הסימנים. קהל האוכלים ניסה ללמוד את התנועות ולחקות אותם. ריגשה אותי במיוחד המילה סליחה. קשה להסביר אותה במילים.