שמעון (שם בדוי) נכנס למשרדנו בצעדים מדודים ושיער מקליש, ובעודו מחלק לסוכנות המשרד חיוכים רחבים בשרמנטיות מזדקנת ומגלה זוג שיניים חסרות ביציע, הזמין בטבעיות קולנית כוס אספרסו כפול עוד בטרם שנשאל, והתיישב באנחה כבדה במרכז החדר.
למרות אווירת הסחבקיות והחשיבות והעצמית שהקפיד להפגין הוא נראה לי עגום למדי בבגדיו המהוהים, אשר תאמו את התקציב הזעום בו ביקש למצוא דירה בשכירות "וכמה שיותר מהר חברים, כי אני עוד יומיים ברחוב".

לא חלפו דקותיים ויושבי המשרד עודכנו בהיסטוריה המפוארת של שמעון כזמר מזרחי, אשר פרץ לתודעה אי שם בשנות השבעים המוקדמות של המאה הקודמת עם להיט אחד בודד, שלאחריו דשדש בבינוניות עד שנעלם סופית.
לבקשתו ערכנו חיפוש מהיר ביוטיוב ובמהרה התנגן הלהיט ברקע, בעוד שמעון נוקש באצבעותיו לקצב המוזיקה וזורח מנחת.

הסוכנת שטיפלה בו התלוננה אצלי בלחש לאחר מספר דקות, ששמעון מתעקש לראות דירה שעולה כפול מהתקציב שלו, כי הוא "חולה על הנוף לים" כפי שדיווח לה, בעוד עיניו נעוצות במופגן במחשוף חולצתה.
לא נעים לה להטריח את בעלת הנכס, עורכת דין אמידה ובעלת נכסים, וגם לה עצמה אין עודף זמן לבזבז, מה עוד שהוא הקפיד להתייחס אליה כמו היתה מזכירת האישית, מחלק לה הוראות במלוא גרונו ומצפה להסעה עד הבית עם תום הסיור.

ידעתי שהיא צודקת, אך מראהו של שמעון, האוחז בשארית כוחותיו בתהילת עברו השנויה במחלוקת, גרם לי לבקשה למלא אחר דרישותיו המופרכות, לפחות בפעם יחידה זו. הפגישה תואמה מיידית.

"לא תאמין" הודיעה לי הסוכנת הנרגשת בטלפון "בעלת הדירה, סגרה איתו על חצי מחיר, לא התווכחה בכלל ופשוט נענתה לכל דרישותיו".
בהתחשב בעובדה שבדרך כלל הפגינה בעלת הנכס נוקשות רבה בניהול מו"מ למתעניינים בדירותיה, ובמיוחד לטיפוסים עם מקדם בעייתיות גבוה כדוגמת שמעון, היתה ההפתעה כפולה ומכופלת.

לאחר חתימת הסכם השכירות, בעוד שמעון משתרך לדרכו, אוחז במפתח וחיוך גדול נסוך על פניו, הזמנתי את המשכירה, שניכר שאינה כתמול שלשום, לשיחה על כוס קפה.
התעניינתי בעדינות מדוע הלכה דרך ארוכה כל כך כדי להקל על השוכר החדש, ועוד טיפוס כמו שמעון.

"מדהים איך שגלגל מסתובב" החלה בהיסוס "הייתי בת עשרה צעירה, מרדנית וחצופה ממשפחה ענייה. בורחת מבית הספר, גונבת בחנויות, מעשנת, מחפשת צרות". היא חייכה במבוכה. "ופעם אחת, כשהלכתי עם חברה להופעה של שמעון במועדון ביפו, קצת הגזמנו, התגנבנו מאחורי הקלעים, גנבנו את המעיל שלו למזכרת וכמובן שנתפסנו מיד".

"שמעון בדיוק סיים להופיע וכשראה אותנו מובלות בוכיות לניידת, השתולל מזעם.
למרות שסירב להגיש תלונה, התעקשו השוטרים לעצור אותנו ושמעון, שכנראה היה מבושם כדבעי - ולא מיין, לא  ויתר, תקף את השוטרים באגרופיו ובעקבות המהומה שהקים  בילה בסופו של דבר את הלילה בבית המעצר - במקומנו, מוכה וחבול."

היא הביטה בשעונה היקר וסימנה שעליה ללכת "זה היה עבורי השיעור הנכון בזמן הנכון. אחרי שחשתי את האזיקים פעם אחת, הבנתי מה אני מאחלת לעצמי בעתיד ובעיקר – מה לא.
השקעתי בלימודים, התגייסתי והגעתי לקצונה, למדתי משפטים ובניתי את חיי הרחק מהעוני בו גדלתי. אם שמעון לא היה נלחם למעני באותו לילה, מבלי שהכיר אותי כלל, הייתי זוכה בתיק פלילי ראשון בגיל ארבע עשרה ומי יודע איפה הייתי היום."