לכאורה, לדנה (שם בדוי) לא חסר דבר. היא בורכה ביופי אקזוטי, נפש רגישה ובעל עשיר במיוחד, איש עסקים ידוע מהאלפיון העליון שסגד לה עד כלות.
מיום שהחליט לפנק אותה בבית קטן מול הים ביפו, היתה דנה מגיעה עם רכב יוקרתי ונוצץ להתעדכן בנכסים החדשים שנוספו למאגר המשרד, כשהיא לבושה בהידור ללא דופי ומטופחת להפליא. רק העצב הרך שניבט מעיניה תמיד, הותיר את חיוכה בדד.
לעיתים הקדמנו לסיור שיחה קטנה על כוס קפה. דנה היתה מתארת עיר גדולה או אי אקזוטי מהם שבה זה עתה, מחייכת, מוסיפה אנחה קלה ונעטפת בעצבותה.
הסיורים חזרו על עצמם – הבתים יפים, התקציב נדיב, אך אף אחד מהם לא "תפס" אותה.
"נמשיך לחפש" היתה נפרדת ממני ומפליגה במכוניתה המפוארת.

 והנה, ביום שטוף שמש, בעודנו גולשים במכוניתי בעוד סיור בתים יפואיים נעים, הודיע ביפר מד"א על תאונת דרכים קשה במרכז יפו, עם מעורבות של ילדה.
עודכנתי מהמוקד שהאמבולנס יגיע ממרחק וייאלץ לפלס את דרכו בפקקי צהרי יום שישי העמוסים. התבקשתי בתור הכונן הקרוב לאירוע, להגיע ראשון, לטפל ולדווח.
לא נותרה לי ברירה.

"אכפת לך שנעשה קפיצה קטנה לתאונה עם ילדה?" שאלתי אותה בהיסוס "רק עד שיגיע האמבולנס?".
דנה הסכימה בחפץ לב. הפעלתי את הסירנה והאור האדום ברכב ויצאנו למקום התאונה.

התקהלות גדולה וצרחות קורעות לב, הבהירו עוד ממרחק, שמדובר אכן בפציעה קשה.
על הכביש היתה שרועה ילדה קטנה, מחוסרת ההכרה, עם פגיעת ראש מדממת. חטפתי את הציוד הרפואי מתא המטען, רצתי אליה ושקעתי כל כולי בטיפול קדחתני. באותו רגע נשכחה ממני דנה לחלוטין וכל מעייניי היו נתונים לפצועה הקשה שלפניי. עם זאת הבחנתי שהצרחות ברקע מתמתנות, בניגוד למצופה.
כשניידת טיפול נמרץ הגיעה, העברתי את הפצועה לידיהם וחשתי לבדוק מה שלום הלקוחה העדינה שלי, אשר נקלעה לסיטואציה קשה ומורכבת כל כך, שלא מכוונה.
עיניי קלטו את בגדיה ההדורים של דנה בלב קבוצת נשים בלבוש מוסלמי מסורתי שחור. היא עמדה זקופה, מחזיקה ידיים ואומרת בדבקות תפילה עם הנשים הבוכיות. בעוד אני שוטף ומארגן את הציוד הרפואי, נפרדה דנה מכל אחת מהנשים בחיבוק ארוך. לשנינו היה מובן שלא נמשיך בסיור באותו יום. חזרנו למשרד.

"כמעט התעלפתי כשהגענו" סיפרה לי במכונית, "המחזה היה נורא. הילדה על הכביש, עם הדם, כל האנשים שעמדו וצעקו. קפאתי. רציתי לקום ולברוח משם".
אבל דנה הנהנתנית, העצבובית, הרעיה המפונקת, התגלתה ברגע האמת כאישה שקורצה מחומר מיוחד.
"אחרי הבהלה הראשונית, ידעתי בדיוק מה לעשות" היא סיפרה, "ניגשתי אל המשפחה ההיסטרית, עברתי ביניהן, אספתי את כל הנשים למעגל, החזקנו ידיים והתפללנו ביחד כל זמן הטיפול בילדה".

דנה לא התקשרה מאז אותו יום ביפו ואני, שהרגשתי מעט אשם על החוויה הקשה שגררתי אותה אליה, השארתי פעם אחת הודעה וויתרתי.

מקץ שנה שבה דנה לביקור.
בקושי זיהיתי אותה. האיפור נעלם מפניה היפות ואת מקום הבגדים היקרים החליפה שמלה פשוטה שנראתה עליה פשוט נפלא, עת הגיעה בסיום הליכה יחפה על החוף, מצפון תל אביב עד ליפו, סנדלים קלועים בידה.
היא לא שבה לקנות בית, אלא כדי לספר איך הסיור ההוא, שהסתיים בתאונה המחרידה, טלטל את חייה. לאחריו שינתה דנה את חייה מקצה לקצה, מאסה בחיי המותרות, ויתרה על השפע בו חיה עד אז ויצאה למסע אישי עמוק של גילוי עצמי, התנדבות ונתינה. הקשבתי ונפעמתי מכל מה שהספיקה לעשות ולהעניק, במהלך שנה הזו.
הבטתי בה מעל כוס הקפה וחייכתי. למרות היותה חפה מאיפור ולבושה בפשטות, מעולם לא נראתה דנה זוהרת יותר וכאשר חייכה אלי חזרה, החליף ברק חם של חיים את מקום העצב בעיניה היפות.