לפני ימים מספר התעניין זוג יפואי נחמד בשכירת דירה אותנטית ויפה, שהתפרסמה באתר המשרד.
לאחר שתואם סיור עם השוכרים הנוכחיים  בדירה, חזרו הסוכן והלקוחות מרוצים ומחייכים. הזוג אהב את הדירה, את המיקום ואת המחיר וביקש להתקדם לחתימת חוזה.
התנאים סוכמו טלפונית ובעל הנכס, חוזר בתשובה חבוש כיפה, אשר היה גאה מאד בהצגת דירתו כ"בית ערבי מסוגנן", הגיע לפגישת החתימה במשרדנו.
אלא שהעיסקה, שאמורה היתה להיות פשוטה התפוצצה תוך דקות מתחילת הפגישה. לפתע דרש בעל הנכס תשלום לשנה תמימה מראש וערבות בנקאית בסכום אסטרונומי, תנאים שמעולם לא דיבר עליהם קודם לכן. היה ברור לכל שמטרתו להקשות ולטרפד את החתימה.
השוכרים כמובן קמו והלכו. אני ביקשתי לקבור את עצמי ברצפה.
“איך אתה מביא לי שוכרים ערבים?” פנה אלי המשכיר, מיד כשעזבו השניים במפח נפש "הרבי לא מרשה לי להשכיר לערבים, כתוב בתורה שאסור, ולמה בכלל שאני אשכיר להם?" הוסיף בלי להניד עפעף, בשכנוע פנימי עמוק.

הודעתי לו שלא נמשיך לטפל בדירתו יותר. "זוהי מדיניות חד משמעית של המשרד" הסברתי לו, נהנה לראות את פניו מתכרכמות “מי שלא רוצה  להשכיר או למכור לערבים, אנחנו לא עובדים איתו”. "אז איך אני אשכיר אותה?" שאל אותי.  "בקש מהרבי שלך שישכיר  את הדירה עבורך" היתה התשובה.

 

מחמם את הלב לראות כיצד ביפו, מחזיק הדו-קיום  מעמד שנים רבות, למרות כל המהפכים שעוברת מדינתנו הקטנטונת, חדשות לבקרים. המגורים הסמוכים זה לזה, הילדים המבלים ביחד במתנ"סים ובבריכות השחיה, בחוף הים, הקשר הבלתי אמצע ברחוב, במכולת, כל אלו נותנים תקווה לעתיד טוב יותר.

 אין ספק כי הרגשת קיפוח על רקע לאומי, עדתי או דתי, מתסכלת מאין כמוה ונחרטת בזיכרון הנפגע לזמן רב מאד, עמוקה וצורבת. אין לקבל אפליה שכזו ואל לנו לעבור עליה לסדר היום. על אחת כמה וכמה – ביפו.

התקשרתי לבני הזוג כדי להתנצל. הם לא הופתעו מהתנהלות השוכר וידעו בדיוק את הסיבה לתנאים הבלתי אפשריים שצצו לפתע. שמעתי את העלבון בקולם. הבטחתי להם למצוא עבורם דירה אחרת, וקיימתי.

 

השבוע היתה אמורה לעלות לשולחן הממשלה הצעה להעדפה מתקנת בדיור, לתושבי יפו הערבים. נזכרתי בכנס אשר נערך לתושבי יפו בשכונת עג`מי ובו דובר על יחסי שכנות בין יהודים לערבים, על מגורים משותפים, על כך שאין לאפשר אפליה כנגד תושבים ערבים.
 בשלב השאלות, קם אחד הנוכחים, שניכר היה עליו שאין הוא מורגל לשאת דברים בפני קהל. המבוכה והקושי ניכרו היטב על פניו, אלא שהמילים בערו בתוכו: "בבנק בשדרות ירושלים יש שלט על החלון" אמר בקול רועד מהתרגשות וזעם "וכתוב בו שנותנים הלוואות רק ליהודים".

רחש עבר בקהל. "לא יכול להיות" אמרו הכל בפליאה, אך האיש בשלו: "כתוב על השלט שלא נותנים משכנתא לערבים" התעקש.

הס הושלך בקהל, מבטי אי אמון ופליאה התערבבו זה בזה. האמנם לכך הגיעו הדברים?

אז קפץ אחד, צחק וקרא: "משכנתא ללא עֲרֵבִים, זה מה שכתוב בשלט, לא ללא עַרָבִים".

גל צחוק גדול אסף ושטף את הקהל כולו. חדי האוזן יכלו להבחין באנחת רווחה משותפת בין קולות הצהלה.

 

*הספור מתפרסם במסגרת סדרה במוסף בנדל"ן של המגזין דה-מארקר