כבר בפגישה הראשונה במשרדנו, התרשמנו לטובה מצניעותו של משה (שם בדוי). קשה היה לנחש כי אדם שהתנהגותו ובגדיו אומרים פשטות, שווה למעשה עשרות מיליונים.
הוא היה ממש נחמד, אך כשביקש לראות בית המשקיף לים, במחיר של כחמישה עשר מליון ₪, הזהיר אותנו משה שיש נקודה אחת שעליה לא יתפשר – הכל יצטרך להיעשות ביושר מוחלט ובשקיפות מלאה. "ישר כמו סרגל" בשפתו.
לא פעם אלא פעמיים במהלך השנה האחרונה, כמעט ורכש נכס יקר ערך באזורינו, סיפר, אלא שבשני המקרים כשלו המוכרים והמתווכים– הסתירו מידע לגבי תאריך הפינוי באחד, וניפחו את גודל הנכס במקרה השני, גם אם באחוזים בודדים בלבד.
ואכן, בשני המקרים הללו, משך משה את ידו מהעסק. "לא סרגל – לא קונה".

"הוא קונה את הבית" הודיעה לי הסוכנת בהתלהבות, לאחר הסיור. "הוא ראה ומאד אהב, וכשיצאנו, לאחר ששוחח ארוכות עם בעלת הנכס, ביקש שאכין את כל הניירת, כי נראה שיילך על זה".

לאחר יומיים נפגשתי עם משה וזוגתו החביבים ושמעתי איך עבר גירושים כאובים ויקרים, ולמזלו הרב, רק לאחריהם, ירש במפתיע מגרש גדול בדרום העיר, אותו מכר לאחרונה בעשרות מיליוני שקלים. שמור את הקנייה בשקט" ביקש ממני "עדיף לא להעיר את הרוחות הרעות".
בסיום הפגישה קיבל משה תיק מסודר ומקוטלג - תמונות חוץ ופנים איכותיות של הבית, תשריטים, מסמכי בעלות – כל שצריך כדי לסגור עסקה פשוטה, מהירה,חלקה וישרה.

נימת האכזבה בקולו של משה, בשיחת הטלפון שקיבלתי על הבוקר, היתה חדה וכואבת. נמצאה אי התאמה קלה בין המידע שמסרה בעלת הנכס לבין הרשום במסמכים. משה פשוט לא האמין ששוב זה קורה לו.

הצטערתי מאד, מה גם שלא ראיתי סיבה למהומה. בסך הכל מדובר היה בטעות זניחה וחסרת כל משמעות פרקטית. לא רציתי שאמינות המשרד תיפגע  וחבל היה לאבד עסקה מכובדת על שטות, ולכן החלטתי לעשות כל שניתן כדי ליישר את ההדורים.

הזמנתי את הזוג לארוחה במסעדה האהובה עלי, להסביר בנחת שאין כלל בעיה – הנכס תפור עליהם והעסקה פשוטה, כשרה והגונה. לאחר הקינוח וכמה כוסות יין משובח, נראה היה משה מפויס, ומשנפרדנו התעקש להשאיר את הטיפ, והודיע שייתן תשובה סופית בתוך 24 שעות.

למחרת, התקשר אלי קולגה מצפון העיר, לשאול אם אני מכיר לקוח שלו, אחד בשם משה.
אותו משה עמד בפני קניית בית יקר במיוחד, כך הקולגה, אך לאחר סיום מו"מ מייגע וממש לפני חיבור עורכי הדין, הקים הלקוח מהומה עקב טעות זניחה במסמך שקיבל, ובכוונתו לפוצץ את העסקה.
הקולגה ראה בטופס ההתחייבות שמשה מתגורר בשכונה היוקרתית ביותר ביפו, ממש בסמוך למשרדנו, וביקש את עזרתי – כיצד יוכל להפיס את דעתו של שכני היקר?

מוזר. הכרתי את הנכס ובעליו שנים רבות. כמה שיחות טלפון העלו שמשה לא גר שם מעולם ובעלי הנכס אינם מכירים אותו כלל.
צוות המשרד גויס לחקירה מהירה. הסתבר כי משה וזוגתו גרים בשכירות בדירת שיכון פשוטה ביפו. במיקום בו משה טען שירש את המגרש לא נמכר דבר בעשר השנים האחרונות. בדיקת עומק באינטרנט העלתה מספר תיקי תביעה על התחזות, מירמה, גניבה וזיוף, כולם באדיבות משה, השכן שלא ישן.
במילים אחרות – למדנו בדרך הקשה שמשה איננו מיליונר צנוע, אלא דלפון אותנטי המוכר את סיפוריו בתמורה לטובות הנאה.

משטרה? תביעה בבית משפט? עוקץ נגדי? מה עשינו למשה אתם שואלים?
מששככה המהומה, הבנו כי אין אלא לרחם על האיש. נראה היה שהוא אינו מתכוון לרע, אלא חי את חלומו עד הסוף. לא ארוחות חינם הם מטרתו, אלא כבוד, חיים מכובדים בממלכת הפנטזיה.
לפיכך, הודענו למשה על ניתוק יחסינו באופן מיידי, ביקשנו ממנו לחדול ולהטריד אותי ואת עמיתיי, והשארנו את הספור מאחורינו.
אלא שמאז, כל פעם שמוזכרת המילה "סרגל" במשרד, מישהו יהיה חייב לצחקק ודמותו של משה, המיליונר הצנוע תעלה ותרחף בחלל.

(הסדרה מתפרסמת במוסף הנדל"ן של מגזין "דה מארקר" בימי שישי)