תסכימו איתי שיש דברים רק ביפו ולא משנה כמה חקיינים יקומו במקומות אחרים. הדבר האמיתי עדיין יישאר קשור בתודעתנו לעיר הנפלאה הזאת. 

קחו את מסעדות הדגים של רחוב יפת, את הסמבוסק של אבולעפיה, את השעון שניצב כסמל למעבר בין העולמות ואת דר' שקשוקה - האגדה הקולינרית-יפואית שמספק כל כך הרבה שנים לכל כך הרבה ישראלים מנות גדושות של אותנטיות מקומית דרך השקשוקות שלו. את דר' שקשוקה כל ילד מכיר ויש שקשוקה של דוקטור כבוד, עכשיו בואו נעבור לשווארמה.  

 

מיליוני קלוריות
בתור מי שלא נולדה בארץ וקיבתה לא הורגלה לעומסים שנוצרים ממאכלים לאומיים, אני נמנעת מאכילת השווארמה. אתם מבינים, רגשות האשמה על בליעתן של מיליוני קלוריות בכל ביס, התחושה השומנית בפה וטעם לוואי שנשאר לכמה ימים, נראים לי כסיבה מספיק מוצדקת לא לאכול את זה ובינינו, אין הרבה מאכלים שאני לא אוכלת. 

אי לכך ובהתאם לזאת, את השווארמה אני אוכל רק במקרים מיוחדים מאוד, כאלה שבגללם אנשי תמותה רגילים הולכים למסעדות גורמה. זה קורה לרוב פעם בשנה ורק כאשר הסיבה מוצדקת מספיק כדי להשכיח את זיכרונות העבר שהשאירה אצלי המנה המפורסמת. 

כשדר' שקשוקה פתח את השווארמה שלו, החלטתי כי הגיע הזמן לשבור את צום השווארמה השנתי כי הנחתי שבשביל פרי יצירתו של הקולינר היפואי הדגול הזה, אני מוכנה להתמודד עם כל הקלוריות וכל רגשות האשמה שהם גורמות לי אחר כך.

 

השווארמה של הדוקטור התמקמה באחת הסמטאות מצדו השמאלי של השעון, בהמשך ישיר ליועזר בר יין וקסטרו - ממש ב"חצר האחורית" של דר' שקשוקה. לצד מאוורר ענק מתחת לתקרה מקומרת היא ניצבת במלכותיות ומפזרת ניחוחות בשר חמימים– "שווארמה בינו".

 

סירה של בצק בים של טחינה
לקחתי לי טעימה של חצי מנה, הוספתי לה קצת חציל על האש בשביל החריפות (כי רק חריפות כזאת אני יכולה), סלט כרוב חמצמץ בזכות החומץ ומוכתם בכוסברה וכיסיתי את המנה עם טחינה. 

קיבלתי סירה בצקית עבה עם חתיכות רכות וחמימות של שווארמה נטולת שומניות מיותרת ומלאה בטעמי תיבול, שהייתה מכוסה בשמיכה קטיפתית של טחינה חלקה וסמיכה, עם עקצוצים נעימים על הלשון בזכות החציל האפוי וניצנים של חמצמצות קריספית של כרוב קריר בכל ביס. 

אני לא אתיימר להיות מבינה גדולה בשווארמה, כי כפי שכבר הבנתם אני לא אוכלת כאלה הרבה, אבל בתור מנה בשרית, חצי הפיתה הזאת הייתה מבחינתי מהפכה של ממש.

 

על חצי מנה ועוד מנה שלמה אחת (כי צריך להאכיל את מי שסובל בזמן שאני מצלמת) יחד עם שתייה קלה, שילמנו 50 שקלים שלא חוררו לנו את הכיסים, אבל בו זמנית מילאו אותנו לשארית היום בשובע בשרי אמיתי (ויש גם גזוז של פעם, עם מתקן צבעוני של טעמים לבחירה).