|
באחרונה קיבלתי כמה הערות מציבור שמפקפק באמינות הכתיבה שלי. למישהו שם לא ברור כיצד אני תמיד מתלהבת ומחמיאה למקומות בהם יוצא לי לבקר.
חשבתי על זה לרגע והבנתי שהסיבה לכך שעולמי תמיד מצטייר כשזור בהמון שמש שאני שוחה בתוכה עטופה בעננים ורודים, היא שאני כותבת רק על חוויות נעימות, כי אני פשוט אדם חיובי שלא מאמין שהשליחות שלו היא לבקר ולפסול.
| בזמן שהבר עצמו היה שרוי באפלה ומיושב בזוגות שלא רצו להזיע בדייט הראשון, הסמטה הקטנה והאינטימית של רחוב רבי חנינא הייתה מפוצצת ביאפים שתרגלו את חיי הלילה בבועה שמחוץ לבועה |
הסיבה השנייה שאני מעלה על הדעת היא שפעם העזתי לקטול איזה קבלן שהרס את חיי לחמישה חודשים, ומאז תלויה מעל ראשי תביעת ענק על סך 150 אלף שקלים.
יכול גם מאוד להיות, שכשאני לא נהנית, אני פשוט בוחרת שלא להתעכב על כך, לא לחשוב על זה ובטח שלא להתבכיין לציבור הקוראים הנחמד שצברתי לי כאן, כי בסך הכול החיוביות לדעתי היא מאוד משתלמת.
אי לכך ובהתאם לזאת, תארו לעצמכם עם איזו דילמה קשה בחרתי לשתף אתכם במה שכתוב פה למטה.
 יותר מדי קימל בנקניקיותעל שרקוטרי המשובח שמעתי וקראתי רבות. כבר יותר משנה שאני עוקבת מרחוק אחר מה שקורה למקום הזה, קוראת את מה שכותבים עליו ומחממת את המנועים שלי לקראת הביקור המיוחל.
כשסוף סוף הזדמן לי להגיע לשם, הייתי כהרגלי במצב רוח חיובי, טעונה במלוא הרעב האפשרי, לבושה בציפייה ונעולה בסקרנות.
סוף-סוף הלכתי לבדוק את הסצנה הקולינארית של שוק הפשפשים ואת יצירת הפאר של מי שתמיד חשבתי כי ייסד אותה במו ידיו, וינס מוסטר, הבעלים של המקום.
הגעתי לשרקוטרי בסביבות השעה 23:00 ונראה היה שההתרחשות העיקרית במקום קוראת דווקא בחוץ.
בזמן שהבר עצמו היה שרוי באפלה ומיושב בזוגות שלא רצו להזיע בדייט הראשון, הסמטה הקטנה והאינטימית של רחוב רבי חנינא הייתה מפוצצת ביאפים שתרגלו את חיי הלילה בבועה שמחוץ לבועה.
התיישבנו, הזמנו והתפנינו לספיגת האווירה. למרות האפלה ששררה בפנים, היה חסר לי הסקסאפיל. הברמנים שידרו עייפות וחוסר חשק לתקשר והמוזיקה הייתה צוענית מדי בשביל להיות באמת "מעודכנת".
לא נורא, אמרתי לעצמי, מה שחשוב זה הנקניקייה, ולשמה הגענו עד הלום.
אחרי כמה דקות ארוכות מאוד, הגיע לאפי ריח נפלא מהמטבח שמיד זיהיתי בתוכו את מה שהזמנתי. מה יכול להיות מגרה יותר מפרומו ריחני למה שציפית לו יותר משנה? נכון מאוד! יותר מגרה מזה יכולה להיות רק נקניקייה עבה ועסיסית שמבריקה משומניות ומדיפה ריחות של תערובת תבלינים ובשרים צלויים.
שתי נקניקיות ה"סוסיה אלזסייה" שעשויות מבשר בקר וחזיר שהזמנו, היו בעלות טעם פיקנטי אניסי משהו וניכר כי תובלו יתר על המידה בקימל שהרס קצת את הדומיננטיות של הבשר בכל העניין.
המרקם שלהן לא הסתדר לי, גם כי הן היו גם יבשות וגם עשויות בחיתוך גס, מה שגרם להן להתפרק לסתם חתיכות של בשר יבש בכל ניסיון שלנו לחתוך חתיכה.
| אחרי כמה דקות ארוכות מאוד, הגיע לאפי ריח נפלא מהמטבח שמיד זיהיתי בתוכו את מה שהזמנתי. מה יכול להיות מגרה יותר מפרומו ריחני למה שציפית לו יותר משנה? |
תפוחי האדמה המטוגנים שהוגשו לצדן ביחד עם חרדל דיז'ון, היו מאוד טעימים, אבל לא בשבילם באנו.
סלט תמנון עם גמבה צלויה על האש היה מאוד לטעמי, על אף שבן זוגי התלונן כי התמנון היה מופשר ולא טרי מהים, אז לבשתי את גלימת הפרקליט ויצאתי למתקפת הגנה על כבודו של הסלט הטעים הזה.
מי שמכיר אותי, בטח יודע שאני אף פעם לא מתלוננת על המחירים, אבל הפעם קשה לי להתאפק: 70 שקלים למנה שנקראת סלט?! זה מופרז אפילו בעיני נהנתנית-אכלנית-בזבזנית כמוני.
המחיר הזה נראה אפילו עוד יותר חסר היגיון, כאשר משווים אותו למחירה של מנת הנקניקיות שעלתה 76 שקלים.
מזל שה"סן מיגל" מהחבית הייתה קרה מאוד וטרייה למופת. היא שטפה את האכזבה שלנו וזה מה שיש לי להגיד לסיכום: ככה נופלים גיבורים, חברים, כי מי שמפתח ציפיות, צפוי לאכזבות שגודלן בהתאם.
לא יודעת אם זה בגלל השעה המאוחרת, או סתם בגלל יום נאחס שעבר על המטבח, אבל אני יצאתי ממש עצובה ומתקשה להאמין שזה באמת השרקוטרי הנפלא שכולם מדברים עליו.
באווירה היה יותר מדי "פרווה", למרות האפלה המתבקשת לבר. בשירות התערבבו אפטיה ועייפות, אבל אני לא כועסת כי אולי בדיוק באותו היום איזו בחורה זרקה את הברמן, אז לא היה בא לו.
לגבי האוכל, מה אני אגיד לכם, כנראה שלא את המנה הזאת צריך להזמין שם. הנה לכם מקרה מוזר שבו שבעתי תוך כדי שנחנקתי, ונהניתי תוך כדי שהשתעממתי.
ושאלה קטנה לי לוינס, כי היא ממש עומדת על קצה הלשון: אם כבר היו כאלה לפניי שהתלוננו על המחיר של הסלט והמרקם של הנקניקייה (לפחות כך גורס האינטרנט המופלא), למה בכל זאת אתה ממשיך להתעקש?
|
מאת: תל אביבית נמרצת
