כשרק מתחילים לבטא את צירופי האותיות האלה, הפה פשוט מתמלא במיצים כאלה נבזיים, שחבילת פסטה מהסופר ורוטב עגבניות תעשייתי לא יספקו את התאווה. 

ברגעים כאלה אין שום מילוט מביקור באיזו מסעדה איטלקית עם נשמה, כזאת שתגרום לכם לדמיין כאילו אתם דוהרים במדרונות המפותלים של דרום איטליה בקבריולט שנת ייצור 1967, מעליכם שמים כחולים, לצדכם ים ובאופק ניצבת עיירה איטלקית עם כמה סודות קולינאריים ומלון משפחתי, שיעטפו אתכם בקבלת פנים אמוציונאלית וחמה במיוחד.

 

קבריולט אין לי ועל איטלקית אמוציונאלית באופק אני יכולה רק לפנטז, כשיש מסביבי בעיקר צרפתים רעשניים, אבל מסעדות איטלקיות, למזלי, לא חסרות בתל אביב. 

גדולים ממני אמרו שאוכל איטלקי קל מאוד להכין, אבל קשה מאוד להכין אותו טוב, ולכן התנעתי את הדו-גלגלי הקטן שלי ודהרתי למתחם התחנה החדש והמדובר, כדי לבדוק את המסעדה האיטלקית החדשה, "איטלקייה בתחנה" שמסעירה באחרונה, לטוב ולרע, את כל מבקרי המסעדות הדגולים, שיודעים אוכל איטלקי טוב מהו.

 

בהגיעי למתחם התחנה, על אף שהייתי במרחק של קילומטר בקו אווירי מביתי, הרגשתי לרגע כי אני תיירת במדינת השבתון, בה הדודות המשועממות מסתובבות מוקסמות משחזור מסילות הרכבת המקוריות של התחנה מהתקופה הביזנטית.

הגעתי למסעדה המדוברת, שכניסתה רחבה, מוצלת ומלאה בשולחנות עם מוזאיקה איטלקית אמיתית, כוסות יין גבוהות ומבריקות ואווירה של שכונה ברומא.

אם לא הדודות הפולניות המתפלאות, הייתי שוכחת שמאחוריי תל אביב, לפניי חפירות יפו ומשמאלי ים וחושבת לרגע שאני בטיול החלומות שלי באיטליה.

בתוך החלל של המסעדה עמד ניחוח של השקעה מרובה, כאילו התקרות, הרצפות, החלונות והשולחנות במסעדה מיועדים רק למטרה אחת - להשכיח מכם את חייכם עד לרגע שבו נכנסתם למסעדה.

היה חסר לי רק איזה דון פדרו עם שפם עבה שיגיש את הלימונצ'לו שהוא עצמו הכין.

 

דון פדרו המשופם כנראה היה בחופש באותו היום, אז הסתפקתי בשירות קליל ממלצרית צעירה וזריזה, שלבשה חולצה לבנה וצנועה מאוד, כנראה כדי שדעת הסועדים לא תוסח מהאוכל. 

אהבתי מאוד את מנת הקלמרי מלאנזנה (42 ₪) שהגיעה אליי בצורת טבעות, יחד עם בצל ועגבניות מיובשות שהוקפצו במחבת והונחו על חצי חציל קלוי, בזילוף של רוטב יוגורט וכוסברה. 

הפוקצ'ה הנפלאה (15 ₪) נטבלה בתוך רוטב היוגורט שנזל על הידיים וטבעות הקלמרי הועמסו לתוך הפה שלי, עטופות בתוך פרוסות החציל ונשאר רק לקוות כי המזלג לא נעלב.

קלמרי וחציל, אגב, הם שילוב מפתיע מאוד של מרקמים שאני בטוח אנסה בבית.

 

את ההר של תמנוני פלמרו (48 ₪) שקיבלתי בצורת זרועות ורדרדות ונימוחות, שנחתכו לקוביות והוגשו עם ארטישוק פרוס, זיתי קלמרי וצנוברים, מצאתי במדור האנטיפסטי דווקא, על אף שמבחוץ נראתה המנה כמו סלט קיצי מרענן וכך גם היה טעמה.
 

לקינוח של פתיח הארוחה החביב הזה חטפתי גם כמה ארטישוקים סיציליאניים חמצמצים, בזכות השרייה ברוטב סודי של המסעדה (30 ₪).

 

לפני המנה הבאה, הגישו לי עוד כמה מפיות, צלחת עם כלים לפיצוח שריונות קשים וסינר חד-פעמי, שתפקידו להגן עליי מהשפרצות מפתיעות, כי עמדתי לאכול מנה של ניוקי סרטנים כחולים.

המנה שלי הכילה ים של רוטב עשיר וסמיך, ים של סרטנים בינוניים חצויים לשניים ובאמצע היצירה הזאת הונחו כמה ניוקים אווריריים. 

הרוטב היה עשיר (קצת יותר מדי) בשמנת ובעל טעם חזק של ציר סרטנים והניוקי היו לתוספת נחמדה של פחמימות, אבל "המסמרים" של המנה היו ללא ספק הסרטנים הבשרניים, שהרוטב חדר להם לתוך הנשמה ואני מצצתי להם אותה יחד עם כל פיסת בשר שמצאתי. 

הדבר היחיד שאני רוצה להוסיף הוא שמזל שלא היו יותר מדי אנשים במסעדה, כי מחזה שליקת הסרטנים שלי בוודאי היה מגיע בסתר ל-youtube ומתחרה ברייטינג הפאשלה של אמדורסקי.

 

על אף שלא היה צורך בקינוח, הזמנתי לטעום את הטירמיסו מסקרפונה (38 ₪), רק כי התפריט הבטיח בו "קסם" ואני קיוויתי שזה ירגיע את הדופק הדוהר שלי מאכילת הסרטנים. הטירמיסו היה קיצי, עדין וקליל, והוגש לי בתוך כוס זכוכית יפה, שהציגה לראווה את השכבתיות שלו.

 

האיטלקיות היא משהו על חושי. היא מתגלגלת בתוך הפה, מחלחלת לתוך האף, חודרת ישר לתוך הנשמה ומציפה את תאי המוח הרעבים בנופים, מראות של בתים עם גגות רעפים אדומים, שולחנות עם מפות משובצות ופיצות ריחניות, שלפעמים מוגשות עליהן כל אבות המזון ולפעמים רק עלים ירוקים. 

יש איטלקיות לא מעטות בעיר הזאת, ועוד יותר מקומות לא איטלקיים, שהתפריטים שלהם מציעים קפרזות, פסטות אנטיפסטי ועוד, אבל מסעדה איטלקית כמו האיטלקייה בתחנה עוד לא פגשתי. 

השיח התרבותי - קולינרי שהמסעדה הזאת מעוררת אינו לחינם. יש בה את החוצפה לעשות אוכל איטלקי בדרך שלה, ולא תמיד לפי דעתם של מביני עניין.

אני הייתי ממליצה להם לשתות כמה כוסות גרפה (יש לאיטלקייה חמישה סוגים שונים) ולהירגע.

 

לסיכום: הרגשתי שזה היה רק משחק מקדים ושלא באתי על סיפוקי.

התפריט של המסעדה מסקרן מדי בשביל לשבוע ממנה בפעם אחת, לכן אני אהיה חייבת לחזור לשם ולבדוק עוד ועוד, ברגע שאגלה מתי הכי טוב להגיע ביחס לכמות הדודות הפולניות בסביבה.