שוב אני מבקרת במחוזות האלכוהול והפעם במעוז גברי משהו: סדנת ויסקי המתקיימת ב'איש הענבים'.

השולחן הפעם מרובע, התקרובת מורכבת מפרוסות נקניק וגבינה קשה, שמוגשים דרך קבע כדי ללוות אלכוהול, במפגשים מסוג זה.

לפני כל משתתף מונחות ארבע כוסות מלאות בנוזל ענברי, הסדר לא מקרי אשר יתברר בהמשך.

 

אני סוקרת את המשתתפים.

לימיני - אב ובנו, רציניים וחמורי סבר, כיאות למקצועות בהם הם עוסקים - בנקאי ועורך דין.

מולי - שלישיית אחים עליזה, המורכבת מאחות אחת ושני אחים. מאוחר יותר מתברר שיש לשלישייה יחוס מרשים- סבם היה בעל יקב בצרפת אשר ייצר את היין הכשר הראשון בצרפת.

בצד ימין של השולחן - שני חברים, בנקאיים ירושלמיים.
בהמשך יצטרפו אלינו, מתנשפים ובאיחור ניכר, זוג צעיר.

ללא ספק קהל מגוון.

את הערב מעביר נציג משופשף וחינני של אחת מחברות יבוא המשקאות הגדולות בארץ - אקרמן, ושמו שמוליק וולנברג

 

שמוליק פותח ומתנצל שנושא הוויסקי, על תולדותיו וגלגוליו, הוא נושא ענק, שקשה להקיפו בסדנה בת שעתיים.

 "מהרגע שהאדם הזדקף  הוא צרך אלכוהול" הוא מספר לנו, " מהרגע שגילה שהנוזל הצורב עושה לו שמייח" (ואני, אלכוהוליסטית לייט שטסה לחו"ל רק כדי לשתות אלכוהול בחינם מהרגע שהמטוס מתיישר- מזדהה לחלוטין).

הכל החל כאשר האלכוהול התגלה במקרה בתהליך של תסיסת סוכרים בחומר הגלם (פירות או דגנים).

הוא מספר לנו על סוגים שונים של אלכוהול, כאשר הראשון שהוזכר כבר בימי התנ"ך היה יין  ובהמשך מצטרפת אליו בירה, שני משקאות שנחשבו בעבר כמשקאות נחותים.

 

שמוליק שוטח בפנינו את נפתולי הדרכים להכנת ויסקי ואני מופתעת להיווכח בדרך הייסורים שעוברת השעורה או גרעיני חיטה אחרים, עד ללידה מחדש כוויסקי.

 

ראשית, מושרים הגרעינים במים, מונבטים, מיובשים, נקלים, נגרסים ולאחר מכן מבושלים במים חמים.
התוצאה של כל התהליכים הנ"ל היא תמיסה של סוכרי מאלט, הנקראת וורט.

את הוורט שופכים לדוודי עץ או נירוסטה, ואליהם מוסיפים שמרים.

השלב הנוכחי הופך את התמיסה לאלכוהול בעל ריכז נמוך יחסית של כ 6-7%.

כדי להעלות את אחוז האלכוהול בנוזל הוא עובר כעת שני תהליכי זיקוק, בתוך דודי נחושת גדולים. רבים מסוגי הוויסקי האיריים עוברים אף תהליך זיקוק שלישי, שהופך את הנוזל המוגמר לטהור וחלק יותר.

 

אחד מהנוכחים שואל על היררכיית המדינות הטובות בעולם לייצור וויסקי.

שמוליק מונה את סקוטלנד, אירלנד, ארה"ב וקנדה, השולטות  בשוק (הסקוטים והאירים רבים עד היום מי מביניהם היה זה שהמציא את הוויסקי).
מבין ארבעת המדינות אין ספק שהסקוטים מובילים בעולם כיום, כאשר שוק הוויסקי, המהווה אחת מהתעשיות המובילות בממלכה המאוחדת, מניב לסקוטים ארבעה מיליארד פאונד בשנה.

(אני מבחינה בגלגלים שכבר מסתובבים במהירות במוחם של הבנקאים בחבורה, שמיד מחשבים שלא פחות מ- 34 בקבוקים בממוצע, נמכרים בכל שנייה ברחבי העולם...)

שמוליק מהלל את יפן, שנושפת כבר בעורפם של הוותיקים ומנצחת בכל התערוכות.

את מאמציהם של ההודים הוא משבח קצת פחות. מסתבר שהם מצוינים ברום, אבל בוויסקי יש להם עוד הרבה מקום לשיפור. גם האוסטרלים מנסים, אך עדיין ללא תוצאות ראויות לציון.         

"כאן" מספר לנו שמוליק, "מגיע השלב הקריטי בייצור ויסקי - שלב היישון".

 

היישון אצל הסקוטים נעשה בחביות עץ אלון, שנעשה בהן קודם שימוש פעם אחת בלבד, ביישון משקאות השונים מוויסקי. האמריקאים לעומת זאת מיישנים ויסקי רק בחביות חדשות.

אני חושדת שהשימוש בחביות מיד שנייה נעשה בגלל הקמצנות הסקוטית המדוברת, אבל שמוליק צוחק ומרגיע אותי שהכול נעשה כדי לשבח את טעם הוויסקי.

יישון הוויסקי אורך מינימום של 3 שנים (על פי חוק) ונמשך לרוב בין 8 ל- 25 שנים.

אנקדוטה מעניינת נוספת היא שבמשך השהייה בחבית אובדים כ-2% מהאלכוהול בכל שנה, בשל התנדפות, אותם מקדישים הסקוטים הנדיבים למלאכים. (anglel share)

אני, קצת פחות נדיבה, ישר שוקלת מעבר לסקוטלנד, בה מרחפים כמה עשרות בקבוקי וויסקי באוויר בכל רגע נתון.

אכן אוויר צח!

 

הירושלמים שואלים - למה לא עושים ויסקי בארץ?

שמוליק המיומן מסביר שאיכות המים הירודה בארץ, אחראית בחלקה לעובדה המצערת.

סיבה נוספת היא חסרונו של בעל מקצוע ייחודי לתחום - מסטר בלנדר -  רב אומן שתפקידו לרחרח את החביות ולאחד בין תוכן החביות הרבות, כך שייווצר נוזל אחיד בטעמו ורמתו.

"נו, אז מה הבעיה?" שואל אחד הנוכחים.

"למסטר יש שוליה" מסביר שמוליק בסבלנות, "שוליה שלומד את המקצוע מהמסטר שלושים, ארבעים שנה, עד שהוא 'יורש' את המסטר. נראה לכם שמישהו בארץ יסכים  להיות שוליה 40 שנה?" הוא מסיים לקול צחוקנו.

לא, אין ספק, מעצמת וויסקי אנחנו כבר בטח לא נהיה.

 

מכאן עוברת השיחה אל סוגיות הרות גורל כגון  סינגל מאלט, פיור מאלט ובלנדד.

אני למדה משמוליק  שוויסקי שמגיע ממזקקה אחת נקרא 'סינגל מאלט'.

אם מערבבים אותו עם מאלטים אחרים ממזקקות נוספות, מתקבל  'פיור מאלט'.

כאשר מערבבים אותם עם 'גריין ויסקי' (וויסקי שלא יוצר משעורה, כי אם מגרגירי תבואה אחרים, כגון חיטה, שיפון או תירס), יכונה הוויסקי 'בלנדד'

כאן מפתיע אותנו שמוליק ולשאלה איזה וויסקי שווה יותר, הוא עונה שזה עניין של טעם. לאו דווקא המיושן יותר או הסינגל מאלט, יהיה הטוב יותר.

אנחנו עוברים לדבר על ויסקי אמריקאי, ששונה בתהליך הייצור מהוויסקי הסקוטי והאירי, שם גם משתמשים במושגים שונים מסינגל, בלנדד ופיור.

שמוליק ממשיך לשעשע אותנו ומספר על וויסקי 'ג'ק דניאלס', מותג ידוע שנוצר על ידי ג'ספר ניוטון דניאל, ממחוז לינקולן, טנסי, ארה"ב.
ג'ספר, הצעיר מבין 13 אחים, זכה לכינוי ג'ק.
בגיל ארבע התייתם מאמו ואביו התקשה לגדל את 13 אחיו לבדו.
ג'ק, שלא ביקר בבית הספר, החל לעבוד כבר בגיל שבע אצל מטיף נוצרי, בעל מזקקת ויסקי קטנה.
במהרה למד ג'ק את רזי המקצוע וגילה מיומנות ושליטה. כעבור מספר שנים הפך ג'ק לשותף מלא בעסק, והוא בן 11 בלבד.

בגיל 13 הפך ג'ק לבעליה הרשמיים של המזקקה.
ג'ק זיקק את הוויסקי מתירס, שיפון ושעורה מונבטת.
את התזקיק סינן דרך פחם מעץ מייפל (עץ אדר), בתהליך שאורך כעשרה ימים.
התהליך נחשב מוזר בזמנו, אבל עד היום הוא מהווה את אחת מאבני היסוד של דרך הכנת הוויסקי "ג'ק דניאלס", היות והסינון דרך פחם הופך את הוויסקי לחלק יותר.

לאחר מלחמת האזרחים, החליט הממשל האמריקאי להטיל מיסים על תעשיית הוויסקי ומזקקת "ג'ק דניאלס" הפכה להיות למזקקת הוויסקי הראשונה שקיבלה אישור רשמי מהממשל לייצור וויסקי בארה"ב.
בעוד הויסקי והמזקקה המשיכו עד לימינו, הרי שג'ק, בעל המזג הסוער, מצא את מותו בעקבות זיהום ברגלו, פציעה שנגרמה מבעיטה בכספת סוררת שסירבה נפתחה.
לאחר מותו המשיך את דרכו של ג'ק אחיינו לם מוטלו.

בתקופת היובש בארה"ב, בין השנים 1920-1933  הייתה המזקקה סגורה, אך כשהסתיימה תקופת היובש חזרה המזקקה לייצור מלא, עד שבזמן מלחמת העולם השנייה הוציא הממשל האמריקאי חוק שאסר לייצר וויסקי בארה"ב, כדי לחסוך במוצרי מזון ודגנים.
המזקקה נפתחה מחדש בשנת 1947 והיא פועלת ברציפות עד היום.

כיום מייצרים במזקקת "ג'ק דניאלס" כ- 80 מיליון גלונים של וויסקי מדי שנה, ומדובר במותג האלכוהול הנמצא במקום ה- 9 בעולם.

למרבה האבסורד, המזקקה נמצאת במחוז בו עדיין תקפים חוקי היובש: מותר לייצר אך אסור לשתות בה אלכוהול...
שמוליק מוסיף ומספר כי העובדים מקבלים בקבוק ויסקי לצריכה אישית כל יום שישי, שיטה שמתגלה כמצוינת להשגת נוכחות עובדים מלאה, ביום שישי לפחות, עד עצם היום הזה.

במהלך הכתבה אנחנו לוגמים, כמו בליל הסדר מארבעת הכוסות שמסודרות לפנינו

בכוס ראשונה-  אנחנו מגלים את הקאול איילה סינגל מאלט שמיצר באי איילה- שם מעשנים וויסקי בחומר הנקרא קאבול, תהליך שנותן לויסקי ארומה וטעם ייחודיים ושונים.

 

השני בחבורה הוא הדיוארס 12 שנה בלנדד, ששמוליק מציין אותו לטובה כוויסקי בלנדד משובח במיוחד לטעמו.

 

אחריו אנחנו טועמים את 'גנטלמן גק' ממזקקת ג'ק דניאלס, שעובר שני זיקוקים דרך פחם, תהליך המקנה לו טעם מעודן וחלק במיוחד.

אחרון בטעימות הוא קנדיאן קלאב - ויסקי קנדי כמובן, שלטעמו של שמוליק הוא בעל אופי רך מידי.

 

הסדנא הסתיימה.

שלישיית האחים מחליפה רשמים ומתכננת את  ארוחת השבת אצל אימא, הזוג המאחר ממהר הביתה, האב ובן ממהרים גם הם, אולי לרוח הקודש ולי לא נותר אלא להדיח את צמד הבנקאים לדבר עבירה.

אני מובילה אותם בביטחון של מקומית לקונטיינר.

הזיעה ניגרת מהירושלמים המסכנים, שלא מורגלים בדיאטה עתירת לחות שאנו, המישור חופיים, ניזונים ממנה, אבל הם לא מתלוננים.

אנשים טובים, הירושלמים.

 

אנחנו מצטרפים לשולחן שמאוכלס כבר בשתי תיירות.

השמחה למראה שני הגברים החסונים מתחלפת בארשת חמוצה משהו, למראה הסיגרים השמנמנים הנשלפים על ידי השניים.

אבי ושחר נותנים לי קורס מזורז בעישון סיגרים: קטימה, יבוש עם להבה, שוב להבה ואז עישון והוצאת העשן מהאף, כדי להרגיש בטעמים.

התיירות שולפות ציפורניים ומקללות אותנו בשפת האם.

אנחנו משחקים אותה אנאלפבתיים וממשיכים להתחזות לארובת רידינג בימיה הטובים.

 

בטוב ליבנו במים ( שתינו מספיק בסדנא!) ובניוקי, שולפים השניים תמונות.

אבי משוויץ באשתו החתיכה ושחר מחלק איתי תמונות של חינה, עם אשתו הטרייה והיפה.

אנחנו נפרדים בנשיקה על הלחי ובהבטחה לעוד ערבים דומים.

אמרתי לכם כבר שאלו המבינים בסינגל מהאלט מבינים לליבה של סינגל woman?