פנסי זה אאוט. יוקרתי, אלגנטי ומושקע, כבר מזמן לא מתקבל על הדעת, אבל שמות "לועגים", קונוטציות מוזרות וגימיקים מוסתרים זה "אין".
מסתבר שהכי לוהט בכל ה"אין" הוא לצאת לנמל יפו, לאכול מנות בעלי שמות מתחצפים, שמחזירים את החריפות לאופנה ואת האופנה לחריפות, בזמן שמלצרים מבריחים ממך את כלבי הרחוב ובין לבין לצאת לעשן ליד רשתות הדייגים!
ואיך אני קובעת את כל הסטיגמות המעוררות תגובות שרשרת במוח שלכם?
לפי האווירה והסביבה האנושית שספגתי במסעדת "קונטיינר" החדשה בנמל יפו.
לא מסכימים איתי? לכו ותראו בעצמכם.

מחוץ למסעדה, מיד אחרי שעוברים את חבית השמן הענקית, שהוסבה לעמדתה של המארחת, על הרחבה של הנמל עצמו, מפוזרים כמה שולחנות נונשלנטיים, הבנויים ממשטחי עץ שנערמו זה על גבי זה ובחלקים מסוימים נצבעו בכחול התואם לצבע הדלת של הקונטיינר.
החלק הפנימי של המסעדה התמקם בתוך האנגר מתקופת העותומנים, שקירותיו החיצוניים מגלים את כל ההיסטוריה ארוכת השנים של הנמל המוזנח.
תקרותיה של התופעה החברתית הזאת חלולות ב"אוטנטיות" ונתמכות על ידי קרשים מעץ לא מגולף, כך שאין סיכוי שמסעדה תל אביבית אחרת תוכל להתחרות איתה בגובה. 

לצד תערוכת אמנות, שמוסיפה חמימות לקירותיו התעשייתיים של קונטיינר, ממוקם בר אינסופי, שמציע את האופציה הקלילה יותר לביקור במסעדת דגים ולצידו מפוזרים שולחנות עץ עם "רגליים" מתכתיות, להשלמת אווירת ההארדקור הנובורישית וכיסאות מתכתיים לא נוחים שצועקים: "תאכלו ותלכו", לצורך שמירה על תחלופה בלתי פוסקת של קהל הסועדים.
בסביבה המוזנחת והקפדנית הזאת, במתחם האופנתי הזה, שטרם עלה לכס המלכות הראוי לו, המוני סועדים יאפים לוגמים מהקאווה ומנשנשים להם שרצים.
לא הוזמנתי, לא פרסמתי, הגעתי וזה מה שמצאתי!

אוכל בקיצור נמרץ 
אחרי 3 כוסות למברוסקו רוזה (22 ₪) ו-3 סיגריות ב"חצר" החיצונית, שגובלת במי מרינה יפואית עם "כלי השייט המפוארים" שחונים בה, טעמתי מלחם הבית (הנאפה במקום) בעל קראסט לבעלי שיניים נחושות וחמאה לבנה, אבל טעימה. 

אחרי זה ניסינו את הסרדין הסיציליאני ברוטב עגבניות חריף (39 ₪).
היו אלו 5 סרדינים מושחמים קלות, שנפרסו על הצלחת בחוסר צניעות צעקנית, תוך כדי שהם נושאים על גבם את החריפות, את הרוטב, את הצ'ילי ואת שאר ה"שוואנצים" שנחתכו דק דק.
כמה כוסות נוספות מהלמברוסקו הנפלא, מספר מבטים חטופים לסקירת הבר, סיגריה בניחוח של ים ואפשר להמשיך.

קלמרי ברוטב תפוזים וכוכבי אניס (39 ₪) שהזמנו, הופיעו במראה טבעי של קונכיות עגלגלות.
גם הם נצרבו קלות וההקפצה שלהם בתוך הרוטב הפכה את המנה לכוכב!
מתקתק, אניסי והדרי, הוא עטף את הקלמרים כמו כירבולית קטיפתית - בחמימות עדינה.

התמנון המרוקאי על הגריל (57 ₪) הוגש לנו בליווי חריפות מרוקאית ורכות נימוחה כל כך, שיכולות הלעיסה שלי הלכו לנוח.
מאוחר יותר המנה הזאת נבחרה להיות הדוז פואה של הארוחה כולה!

חזירים היינו וכאלה גם נישאר לכן, בלי שום התלבטות, הזמנו גם את הקנלונה ממולא ברייט דגים ותרד בעגבניות ושמנת (65 ₪) וכאן מסתיים לו החלק האופטימי של הפסקה הזאת.
הרייט - או במילים אחרות - מחית הדגים, שהיה אמור להיות המילוי של קנלונה - או במילים אחרות קונכיות הפסטה, הייתה דייסת דגים עם ריח לא ידידותי שבלעה בדומיננטיות שלה את כל שאר מרכיבי המנה.
דפי הפסטה, שהיו מבושלים מדי, אבדו איפשהו בתוך הרייט המהולל, ההקרמה מלמעלה הייתה שרופה והצבע של המנה הזכיר לי את המטבוחה דווקא.
המנה הוחזרה והתקבלה בחיוך לבבי ללא שום היסוס.
לזה אני קוראת שירות ישראלי! ואת זה אני קוראת לאירופאים ללמוד מאיתנו!

כדי לחזור להכרה אחרי האכזבה, טעמתי משכנתי לשולחן כמה סלייסים של תפוחי אדמה בשמן זית ורוזמרין (שמופיעים בתפריט תחת הסעיף "התוספות לעיקריות").
הם היו קטנטנים ונפלאים! רכים (לא יותר מדי) ובעלי טעם מעושן מאוד מקורי.
מחיאות כפיים לקונטיינר!

וממה בעצם כל ההתלהבות?
בדרך כלל אני נוטה לקחת ברצינות כל ביקור במסעדה.
אני מבצעת מחקר קפדני באינטרנט, בודקת את המנות המומלצות ומקבלת השראה מהכתבות במגזינים.
עם ההשראה הזאת אני מגיעה למסעדה ומתחילה להלביש אותה על מה שעיניי רואות ופי טועם.
זה לא היה המקרה של הקונטיינר.
במקרה הספונטני הזה, שבו הוזמנתי לחגיגת יום הולדת בלתי צפויה, התייצבתי נטולת ציפיות, אבל את ההשראה שהמקום הזה העניק לי לא יכולתי לעצור עוד שעות ארוכות, אחרי שחזרתי הביתה. 

ולא רק זה.
התמונה, שהייתה לי בראש מהביקור האחרון שלי באזור נמל יפו, בה ניצב לו מוכר הורדים הלא רומנטי שמחפש את המחזרים של פעם ומלצרים מבוגרים לבושים בחולצות לבנות מכופתרות, מגישים על יד אחת 20 מאזטים שומניים, התפוגגה לחלוטין.
את מקומה תפשה תמונה בלתי נשכחת של אחד הבילויים המהנים ביותר, בספוט חברתי טעים, אוטנטי, תוסס ובכלל לא מסחרי.

שם, לצד יצירות אמנות נועזות, על קנבס מקומט, מתחת לבלוני הליום עם הדפסים אומנותיים שתלויים מעל ראשו של הברמן, באור העמום בחסות המנורות החשופות, שנתלו ישר מתוך החושך המסתורי של התקרה, חוויתי חוויה חדשנית ונועזת, שגרמה לי להרגיש שאני עדיין "בעניינים" ולהבין שלספונטניות עוד יש מה ללמד אותי בחיים האלה.

סלחו לי על ההתלהבות התיאטראלית שלי, אבל הקונטיינר הזה הוא בהחלט נשמה תוססת, שהולכת לעורר לחיים מקום שכבר מזמן נשכח, הוזנח ונמחק ממפת הבילויים התל אביבית.
כנראה שלמקומות כמו נמל יפו יש את היכולת לאבד את הקסם בגלל אופנה מתחלפת ולשאוב אותו בחזרה, מאותם שינויי האופנה.

נ.ב המקום הזה חריף, טעים, נועז ועם המון חניה, שבחיים לא תמצאו בתל אביב. 

לפרטים על הקונטיינר - לחצו כאן