"הום לנד". וודאי שמעת שם זה מכבר. וודאי הבחנת בכרזות הפרסום שלהם- שלטים בצבע שחור, לבן וצהוב בשכונתך. 
כמו הרבה יזמים אחרים, "הום לנד" מנצלת את ההטבות והתמריצים, את מחירי הנדל"ן המבטיחים בת"א וירושלים, בהם מבנים ישנים ומטים לפול נהרסים ובמקומם נבנים חדשים-מחוץ להישג ידו של האזרח הפשוט.
"הום לנד" ואחרים שכמותה, פועלים בסביבה בה בעלי קשרים וכסף, יכולים בנקל להבטיח לעצמם עוד קשרים, עוד כסף והשקעות משתלמות.

יפו היא מקום כזה. בגלל הקרבה לת"א, אופייה וההילה המתפוררת, יפו מציבה אתגר שאין יזם אמביציוזי שלא ייענה לו. 
אכן, האזור זועק לשיקום. בינות למבנים חצי-עומדים ומתפוררים, עסקיי מרפדיות ושיווק מוצרים למטבחים תעשייתיים, ניתן עדיין למצוא בנקל דוגמאות מהממות של כניסות ערביות מעוצבות ומקושטות, שרידים לבתים מפוארים, דירות מסוגננות, שרובם ככולם נואשים למתיחת פנים.

לצד אוכלוסיה חדשה וחזקה יחסית, כגון סטודנטים, אמנים, אקדמאים וזוגות צעירים גרים באזור הותיקים- משפחות ממוצא ערבי ומזרחי, חסרי בית, ואף קבוצה של רוסים אלכוהוליסטים.

אני משוכנעת, ש"הום לנד" ודומיה רואים בעצמם במעניקי שירות לציבור. 
הם עושים זאת ע"י ניקוי ה"זוהמה" והבראתו של האזור, והבאתו לפאר שאפיין אותו לפנים. 
אם האזרח הקטן (ערבי, מזרחי דור שלישי) מנושל בשם החזון הזה (והרווח בעטיו)- מה לעשות, אלו החיים. 
שיעור שלמדתי בישראל, שניסיון להילחם בממסד הינו חסר תועלת וכמעט בלתי אפשרי עבור אלה שאינם יכולים לקבל סיוע.

איני חלשה. נולדתי במדינה מערבית ואני בעלת תואר אקדמאי. מצבי הכלכלי טוב ויש לי פרנסה בשפע. איני ערביה ענייה הנלחמת על זכויות הדיור שלי מול עמידר. איני נכה החיה מקצבאות הביטוח הלאומי.
איני עובדת זרה מתאילנד הגרה במכולה ועובדת 18 שעות ביממה, ואף לא עובדת ב"הוט", המשוללת כל זכות להתאגד למען זכויות עבודה. איני עוסקת בזנות ואיני מופלית בראיונות למקומות עבודה כמו מהגרים מאתיופיה.

אולם, אני שכנה של "הום לנד", ואיני מרוצה מעובדה זאת. 
תשאלו למה?- כיוון שהם התקינו גוף תאורה אשר מקרין מאורו לתוך דירתי ומטריד את מנוחתי בלילות, אור אשר למעשה אין לי כל דרך לחסום.
לכן, חמושה בביטחון של מישהי העובדת למען ארגון המגן על זכויות החלשים בחברה, פניתי אליהם בניסיון לפתור את הבעיה.

תגובתם הייתה להתייחס אלי כמו לעוד חתיכת זוהמה בדרך שלהם. 
קיבלתי את הרושם שלזמני אין כל חשיבות בעיניהם, כך גם צרכיי, ובקיצור, יש להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם. 
הם הבטיחו לתקן את בעיית התאורה אך פשוט לא קיימו, הם סירבו לאפשר לי לפגוש באדם שאליו הייתי צריכה לפנות בנושא, או אפילו למסור לי את מספר הטלפון שלו. 
אפילו שכבר הסברתי לו את הבעיה בעבר. נאלצתי לחזור למשרדיהם פעמים רבות בלא כל תוצאה. 
נתקלתי בתירוצים עלובים וסיבות מגוחכות לחוסר הפעולה שלהם. 
הגשתי תלונה לעירייה, דיברתי עם בעל הבית שלי, התייעצתי עם חברים, אפילו קניתי וילונות...כלום לא עזר.

אולי הייתה להם כוונה לעזור, אך תגובתם הוכיחה לי, פעם אחר פעם, שאני לדידם חלק מאותה טינופת שהם עובדים כה קשה בכדי להעתיק מאזור זה. עולים חדשים, ערבים, בעלי מוגבלויות פיזיות ונפשיות. 
מזווית המבט שלהם, הייתי פשוט חלשה – תג הנושא את המחיר הכבד ביותר בחברה הישראלית. אכן קיבלתי טעימה קטנה מחוויה זו, איך מאות אלפים בישראל מתאמצים לשרוד כל יום ביומו.

לאחר חודשיים, החלטתי להפסיק לבזבז את זמני והתחלתי להטרידם באמצעות ה SMS.
לאחר שבועיים נוספים הבעיה נפתרה (ראוי לציין, שאין זו הבעיה היחידה ביחסי השכנות שלי עימם, אך היא וודאי הייתה המציקה ביותר, גם כיוון שלא היה באפשרותי לעשות דבר בנדון).

גם אם עניין הצבת גוף התאורה אינו מנוגד לחוק, הרי שזה לא הופך זאת לצודק או נכון.

נ.ב הם הדפיסו והציבו עשרות שלטי הכוונה באזור עם כתובת הבית שלי עליהם. 
ב27 למאי, לאחר שבמשך שעה אחת התדפקו על דלתי 4 אנשים, לשאול למשרדי החברה, הלכתי אליהם לקבול על כך. בתגובה, הם איימו לפנות למשטרה!