אוצרת: חנה קומן

10.10.13 - 11.11.13

חלומות, היסוס, סקרנות, עור צח, כוח עלומים, רעננות, העמדת פנים, שליטה עצמית, פיתוי, תום, שמחה, בהלה, גוזיות ורודות ושעוני פלסטיק, שמלות הדורות, רצינות תהומית ומבטי קונדס, ייאוש וגדלות רוח, הם מסימני ההתבגרות אותם לוכדת בעזות דלית פרוטר בסדרת הדיוקנאות  נשים קטנות.

פרוטר מביימת את בתה וחברותיה המֶלוּבַּשוֹת בבגדי "הבת מצווה" שלהן בתנוחות שונות בחדר חשוך עם שטיח, בתאורה קיצונית כדי לספר סיפור. הבנות, ביחד ולחוד, מגלמות את עצמן לכודות בין שני העולמות- הילדותי והבוגר. בניגוד לרמברנדט- הבוחר להאיר את הבעות הפנים ולהצליל את הסביבה- מיטיבה פרוטר לתאר את הקונפליקט בכיוון הזרקור דווקא אל הפרטים המצויצים בשמלותיהן ההדורות מדי, בהשאירה את מבטיהן הילדותיים התוהים-נוצצים בחשיכה, בכך יוצרת ניגודיות מבריקה בין הנשי העמוס לעייפה וחופש ההבעה הילדותי.  

פרוטר מגלה הבנה עמוקה בנפש הבנות העומדות לפניה ומעתיקה אותה אל הבד בווירטואוזיות נוגעת ללב, כשהיא שולטת בהבעות פניהן ובתנוחותיהן המכילות את המשברים והתקווה, כמו מנחשת את הבאות. את שיאה של תובנתה ניתן לראות בציור הריקוד של האם ובתה בו נראים השמחה, האהבה והקשר בין האישה לילדה-נערה אבל גם הקושי, הדאגה, חוסר השליטה והנתק הטבעי שעומד להתרחש.

הטכניקה עוזרת לפרוטר לספר את הסיפור. השימוש בצבע השמן מאפשר לה לרבד את הסצנה בשכבות על מנת לדייק את קמטי הבד, השיער והמבט. הדמויות גדולות הממדים, המגלות את אופיין בתנוחה, במבט ובבחירת הבגד, פרושות על פני כל הבד ואין ספק לגבי מעמדן כגיבורות. על אף שמבחינה פורמלית הציורים פיגורטיביים וריאליסטים, הם לא נאמנים למקור. פרוטר יוצרת מניפולציות כי אין בכוונתה להעתיק אלא להביע ועל כן, היא מעצבת מחדש את הקומפוזיציה והמציאות, מתקנת ללא היסוס את הצבע, מבהירה ומחשיכה את הפנים על מנת לדייק ולחדד את תחושותיה ואת הדרמה הקורית על הבד.

בחיים, הגלגול אל הנשיות נמשך שנים, אבל בסדרה נראה שהילדות עוברות את השינוי תוך כדי התבוננותנו בציור כמין צמיחה מואצת, כמו שתיאר הרמב"ם:"בת שתיים עשרה שנה ויום אחד... הלא הן גדולות לכל המצוות".