שני חדרים, הול ומרפסת- דליה בכר

אוצרת: חנה קומן

- גלריה צדיק, רח' שמעון הצדיק 16, יפו -

שלש סדרות של ציורים אוחזות בתערוכתה החדשה של האמנית הוותיקה דליה בכר ומסכמות שלשה פרקים מתוך הביוגרפיה המרובדת שלה.

רשימת מכולת, נעימה ששון כותבת שירים, ופּיחדתי הן שלש סדרות של ציורים שנוצרו בין השנים 2007-2014 שמעולם לא הוצגו כמקשה אחת. בתערוכה זו הן כרוכות האחת באחרת ונדמה שאי אפשר להן אלא לחבור יחדיו כדי להשמיע ברצף ובאופן קולח את קולה הייחודי והטעון של בכר אודות ילדותה בבית הוריה, זהותה כילדה, אישה ואמנית, והדיסוננס בין תחושת הנוסטלגיה והרגשת אי השייכות.

חלב, לחם שחור, שמן, סוכר, אורז, ביצים וסולת הם מוצרי המזון הבסיסיים לחיים וגם מסמלים את ברכת הבית. בכתב יד ילדותי ומוגדל, על גבי מצע מואר של שכבות צבע, משתמשת בכר ברשימה הזו במרכז הסדרה רשימת מכולת, גם כדי לאזכר את משלח ידו של אביה כבעל מכולת אבל בעיקר כדי ליצור השלמה בין הקיום היומיומי המובן מאליו והבנאלי, לבין רום העולם של העשייה האמנותית, כי בלי קמח אין תורה.

הילדות, הבחירה וההשלמה, באות לידי ביטוי בסדרה פּיחדתי. חושך, חלומות ביעותים, זרים, כאב, בדידות או פרידה הם נחלת הפחד בילדות, בו מתערבבת המציאות בדמיון והגירויים מקבלים משמעות הרת גורל. בכר עוסקת בפחד הזה, שהיווה רגע מכונן בחייה של ילדה יוצאת דופן בסביבתה העמלה. כשבכר מעוותת את המילה "פחדתי", היא מפחיתה מאימת הילדה שהייתה, ומעניקה לה חיזוק אמנותי מצד אחד, ומצד שני מבקשת את אהדת הצופה הבוגר שיכיל את פחדיה.

נעימה ששון כותבת שירים הוא שם סיפור קצר מאת עמליה כהנא כרמון, אודות המתבגרת נעימה המתאהבת במורה שלה יחזקאל, אבל זהו גם סיפור על נערה שרוצה להיות סופרת. בהחלטה זו יש אלמנט מרדני או לפחות ניסיון לחרוג מגבולות הקונבנציה והיומיום. נעימה יודעת שיש פער בין היש הגלוי לבין מה שגלום מעבר לו, והיא גם יודעת שאת הפער הזה תצטרך לבטא בכתיבתה כסופרת. הסדרה הזו, החותמת את פרק הילדות של בכר, היא משל וחזרה על בחירתה באמנות כמקור, כביטוי וככלי לחיים. כפי שנעימה החליטה על ייעודה כסופרת כך התוודעה בכר לייעודה כאמנית.

כל העבודות על נייר בגודל אחיד 70X100 ס"מ, מהוות מעין חלונות לנפשה של האמנית. לאון בטיסטה אלברטי, צייר ואדריכל בן המאה ה-  15, תאר כיצד הוא ניגש לצייר את המציאות הנגלית לנגד עיניו: "אני מצייר מרובע בעל זוויות ישרות בגודל הרצוי לי, מתאר לי אותו כאילו הוא חלון פתוח שמבעדו אני מסתכל במה שעומד אני לצייר עליו".

בעיני אלברטי, מסגרת הציור היא חלון לנוף ולמציאות. בכר משתמשת במסגרת הציור כראי לנפש, על מנת לספר את רזי רוחה המרדנית והנועזת מצד אחד, הלירית והענוגה מן הצד האחר. התוצאה היא ציורי תודעה רהוטים ומרהיבים.