|
גִבְעָת עֲלִיָיה עָל הַמָיִם / רמי דוידי
כל השבוע חיכיתי ליום שישי, בעיקר בקיץ . ואני , נער שעובד ביום ולומד בערב , יכול רק ביום שישי אחרי העבודה ללכת לים ובשבת, כמובן .
בקיץ אין לומדים. ככה זה מאז ומעולם. עוֹל השיעורים נפרק מעט, אבל איום הבחינות טורד לא פחות . בין פִּרְקֵי השינון וההכנה לבחינה מצאתי זמן להירגע ולעשות משהו מהנה.
אין יותר טוב מללכת לים. ואין מקום טוב יותר מגבעת עלייה. הגיעו אליה מתל- אביב, בת-ים ומיפו, כמובן.
המפרץ הקטן והמסולע , הבתולי כמעט , ופרוע בצורה מתונה , מרהיב ביופיו , שיש בו רצועת חול נדיבה והזפת לא מגיעה, מאפשר לי, שחקן המטקות הבינוני והשחיין הגרוע, למצוא לי פינה קטנה שתהיה גם שקטה, כי לפעמים הבאתי גם ספר לקריאה. ספר בפורמט קטן בהוצאת "הספריה לעם" שהוציאה לאור ספרים משובחים במחירים קטנים.
התגוררתי ליד השעון , בקצה רחוב בוסטרוס ( רזיאל ) . חציתי את הכביש לכיוון תחנת המשטרה ונעמדתי ליד תחנת "דן " וממתין לקו 46 שיביא אותי לגבעת עלייה, לתחנה האחרונה ליד בית חולים דונולו א', אשר שימש בימי המנדט הבריטי כבית חולים למחלות מדבקות . לא נסעתי לבדי. תמיד היה צמוד אלי גלגל שחור ענקי שהגיע לגובה כזה שחצה את מותנָי . הגלגל הזה היה למעשה אבוב של צמיג מכונית שבעזרתו שחיתי וגם "תפסתי גלים". הנהג היה מתבונן בי בפליאה כמו אומר בינו לבינו "מה , אתה ילד כבר לא קטן. זה מתאים לך, אתה לא תשלם כרטיס עבורו ".  טיילת גבעת עליה החדשה
כאילו שמעתי את השיח הפנימי שלו ואף פעם לא הוֹשבתי את הגלגל . תמיד הוא עמד לידי גם כשאני ישבתי . כשעמדתי , נוסעים אחרים תפסו מרחק . נדמה היה לי שלאנשים יש דעה קדומה נגד אבובים . זה משהו עדין , אולי , שבתוכו יש רק אויר, לא משהו בשרני כמו הצמיג שמולבש על גלגל אמיתי , שמסוגל לשאת , יחד עם שותפיו, קופסת פח גדולה ושמה "מכונית ", במשקל של מאות קילוגרמים , אפילו יותר מטוֹנה .
היו שחשבו שהצמיג מלכלך. הוא שחור , הוא מתגלגל ברחוב , בחוֹל , בכביש ובשביל . אולי הוא גם רטוֹב . ואני שם אותו על כתף אחת באלכסון , מעביר יד אחת מבפנים החוּצָה ומחזיק ביד השניה שקית ובתוכה זוג מטקוֹת , בקבוק מים , מגבת , קרם שיזוף למריחה , משקפי שמש , ולפעמים גם ספר לקריאה .
כאשר יורדים בתחנה הסופית מתחילים ללכת לכיוון החוף . אבל אין עלייה , יש רק ירידה . קראנו לה , לשכונה , בשם מקוצר – גֵ'בֵּלִיָּה , שיבוש של השם הערבי גֵ'בָּאָלְיָה , על שם השכונה ברצועת עזה שממנה הגיעו מוסלמים במאה ה- 19. אז למה קוראים למקום "גבעת עלייה" ? הייתי שואל את עצמי, לפעמים . מצד אחד חשבתי שהשם נובע מריכוזים של יהודים שהגיעו בעליות השונות , במיוחד בסמוך להקמת המדינה. כך , למשל, הגיעו עולים רבים מבולגריה ורומניה שהושיבו אותם בשכונה הזאת שנקראה לאחר מלחמת העצמאות בשם "גבעת עלייה" . זה היה השם הרשמי , ברם, בלשון יום - יום קראו לה יהודים וערבים – ג'בליה .
מעניין אם מישהו בסוכנות היהודית חשב שבולגריה ורומניה הן מדינות שכנות גם במזרח אירופה . אולי זאת הסיבה ששתי הקהילות האלה גרו בשכנות טובה בכל מקום בישראל , ובמיוחד בשכונותיה השונות של יפו , ובכללן , גבעת עליה , כמובן . אז גם חשבתי שהכל צריך להיות מדויק , אמיתי . טרם גיליתי שבחיים האמיתיים הכל יחסי . הנה לדוגמה "גבעת עלייה" . כשאתה מגיע לגבעה , אתה קודם עולה אליה , מגיע לפסגה , בדרך כלל, וכשאתה רוצה לחזור מאיפה שבאת, או מהצד השני, צריך לרדת, ולא קוראים לגבעה "גבעת הירידה ?" חוץ מזה, כל גבעה היא בעלייה .
היו לי קרובי משפחה בגבעת עלייה מצד אבי ומצד אימי , אבל אף אחד מהם לא בא לים ביום שישי בצהרים . בני הדודים והדודות הועסקו בעבודות הבית לקראת ארוחת ליל שבת. אמי הבינה לליבי . היא התחשבה בבן שלה שעובד ביום וגם לומד בתיכון ערב . אין לו זמן לבילויים ולהנאות הקטנות ופטרה אותי מעבודות הבית . וכך, מצאתי עצמי בחוף בודד, ללא חברים , אבל זה לא הפריע לי , כי מצאתי חברים לרגע , לשעה . בזמן ששחיתי בתוך הים עם האבוּב , לפעמים היו מתקרבים אלי מתרחצים ואוחזים בו כאילו הוא גלגל הצלה , מכיוון שהתעייפו , כמו תפסו טרמפ בדרך חזרה מהמרחקים אל החוף הבטוח .
ובחוף עצמו , על האדמה, שיחקתי מטקות עם "שחקנים" שהיו מתייצבים כמוני באותן השעות , בערך, ומתחילים לשחק . היו לנו שני סוגי כדורים – כדור טניס וכדור שחור קטן מגומי חלול . מי מהם השמיע קולות יותר רָמִים ? מי מהכדורים האלה הכאיב יותר כאשר פגע בעובר אורח , ובמי שנח לו על החול ? שיחקתי לא רע במטקות . היתה לי קוֹאוֹרְדִינָצְיָה לא רעה בכלל בין עיניים וידיים . עמדתי יציב על הקרקע החוֹלית ויכולנו , שני השחקנים, כמובן , לגרום לכדור שיהיה באויר במשך עשרות מסירות מדויקות .
ובחלל החוף נשמעים קולות החבטות – טִיק – טַק , טִיק- טַק , טִיק – טַק , מעין מֶטְרוֹנוֹם מדויק .זהו משחק מהנה , אך גם מעייף במקצת . מרגישים את הלאוּת הנעימה לאחר טבילה במים הכחולים ששטפה את הזעה. נחים קמעה , מתמסרים למיתרים של אור השמש החמימה שעושה הכנות לקראת שקיעה והיא רומזת לך שהגיע הזמן לחזור הביתה , אחרת , אתה עלול להפסיד את האוטובוס האחרון . שותים לרוויה , ושוב חוזרים לפעילות המהנה .
בשבתות היו כבר יותר נופשים בחוף הים , וביניהם גם חברים שלי וחברים של חברים , מעין "חבר מביא חבר ", וברבות השנים גם "חבר מביא חברה". וכך, יכולנו להרכיב שתי קבוצות כדורגל , ואני העדפתי לשחק בתור מָגֵן , או שוער. לא הצטיינתי בזריזות רגליים , אם כי היה לי כושר ריצה. כושר זה לא התבטא בריצה מהירה, אלא בריצה מתונה , אף למרחקים ארוכים יחסית , ובָּשׂיא שלי הצלחתי לרוץ שעה ללא הפסקה . לפעמים הזדמן לי לשחק גם כדורעף . היו מתרחצים שלא הכרתי , שהציבו רשת למשחק כדור- עף . לפעמים חסר היה "שחקן" להשלמת חמישיה . אני העדפתי להיות זה שמוסר כדורים לשחקנים גבוהים כדי שיוכלו להנחית את הכדור מעבר לרשת. ידעתי לשלוח לא רע את כדורי הפתיחה, אל הקבוצה השניה מבלי שהכדור יגע ברשת , כשהגיע תורי להיות בפינת המגרש.
השתדלתי להתמקם ליד סוכת המציל . קראתי לה "סוכת שלום ". וזאת , למה ? כי רציתי שהמציל יראה אותי כאשר אני במים ושאחזור מהשחייה תמיד בשלום . והשחייה ?היתה משהו ? יש מי ששוחים כמו סרדין ויש כמו כריש , וגם כאלה ששוחים כמו דולפין. הסרדין שוחה מהר , אבל לא לאורך זמן . הוא נבהל במשך הזמן ממתחרים חזקים ממנו ומפסיק לתפקד, כמעט .
הכריש לעומתו – מאומן , חזק ותמיד בכושר , אבל מתכחש לגילו שמתקדם עם הזמן ומתעלם מיכולותיו ההולכות ופוחתות . הדולפין רואה הזדמנויות ומנצל אותן לא לרעה , בדרך –כלל . הוא משתמש בסונאר האמפתי שלו המסוגל לנחש , לפענח , לעיתים קרובות , מה קורה אצל אחרים ולהפגין אהבה , חמלה , תוך שהוא מכיר בתהליכים השונים שמתרחשים אצלו במיוחד , אבל גם אצל אחרים .
"גבעת עליה על המַים " אינה דומה לאותו מקום של נְעוּרַי . הקִדְמָה והפיתוח של חוף הים , השטחים שמובילים אליו , וכל מה שמסביבו עושים את שלהם . האם זה טוב ? או רע ? זה תלוי בעיני המתבונן .
רמי דוידי , חולון, 24-09-2013
|
מאת: רמי דוידי
