"טפיפת נעלי עקב על המדרכה הנושקת לביתי מפריעה את דומיית הליל. זאת אבתסאם, השכנה שלי מהבניין שמעבר לפינה. היא נעצרת מתחת לחלוני כדי לסיים שיחה בטלפון הנייד וקולה רועד, שברירי." (מתוך "שהאדה", הוצאת אגם)
כך נפתח ספר הביכורים של יואב שמש, שף לשעבר ומורה ליוגה, יליד ירושלים ותושב יפו בהווה. במרכז הספר מתוארת חברות אמיצה בין שי, הומו בארון ומורה בבית ספר לנוער בסיכון ובין אבתסאם, צעירה יפואית מוסלמית שעובדת בחברת ביטוח בגבעתיים ונקרעת בין מסורת לצו מצפונה.

השוליים הם המרכז החדש

יפו המסוכסכת בה מתקבצות דמויות השוליים של החברה הישראלית, ניבטת מתוך הספר ומציבה מראה אמיצה למציאות המורכבת שלנו כאן בארץ, אך שמש (37) שהגיע ליפו לפני תשע שנים, מסרב לתייג את העיר כחצר האחורית של תל אביב.

"בשבילי הדמויות מעולם לא היו שוליים, אלא פשוט דמויות", הוא מבהיר. "נכון, אולי ביחס לנורמה החברתית אפשר לקרוא להן דמויות שוליים, אבל אם אנחנו בוחנים כל דמות בנפרד, אפשר לראות הכול אחרת.

מחצית ממעצבי התודעה התרבותית בארץ שייכים לקהילה הגאה, ישנם יותר ערבים בישראל מדתיים לאומיים, אבל למרות זאת, הם מתויגים כשוליים. בסופו של דבר, הכול בעיני המתבונן. כל אחד מאיתנו הוא קצת דמות שוליים. אחד חולה סרטן, השני עולה חדש והשלישית היא אם חד-הורית. מי באמת נופל על קו האמצע?"
 

עבור שמש, מה שאנחנו מגדירים כשוליים הוא המרכז החדש. בספרו הוא מבקש להתרחק מהקונצנזוס הישראלי, להביט בו מרחוק במבט חדש, מנוכר, ולהגדירו מחדש. בצעד אמיץ הוא מפשיט את הפרות מקדושתן ומכניס את הגיבור היהודי שלו אל מעמקי האמונה המוסלמית, התפילות ומשמעותן. סצנה מרכזית ורבת השפעה בספר היא התרוממות הרוח של הגיבור בעת תפילה במסגד, אולי התיאור היחיד בספרות הישראלית למפגש כזה עם הדת המוסלמית מתוך רצון אמיתי להכיר את האחר ולקבל אותו. המפגש החריג והטעון הזה בין היהדות לאסלאם כמו גם כתיבה על ג'נטרפיקציה, זהות מינית ועוד, הביאו לביקורות שטענו לעומס של אג'נדות חברתיות ופוליטיות בספר.

"ביפו יש עומס של אג'נדות חברתיות ופוליטיות," פוסק שמש. "להתעלם מזה, זה כמו לכתוב על מקום אחר. כל מי שאני מכיר ביפו ולוקח חלק במעורבות חברתית בעיר, כל מי שחי בבניינים משותפים עם שכנים מדתות ורקעים שונים, לא יכול להתחמק מהעומס הזה. ערבים ויהודים, הומואים וסטרייטים, ג'נטרפיקציה, כל הנושאים האלה בערו בי כשכתבתי את הספר. אולי צריך לגור במקום כמו יפו בשביל להבין עד כמה אי אפשר להפריד אף אחד מהנושאים האלה מן הכלל, ובדיוק את זה אני מנסה להעביר בספר לקורא שאינו חשוף לכל המתחים האלה.

מעבר לכך, דווקא העומס הזה והמצוקות של שי ואבתסאם שמתכתבות עם ההתמודדויות עם אותן אג'נדות, הן שיכולות להצמיח סוג כזה מופלא של ידידות ושל תמיכה הדדית. שי ואבתסאם לא היו מצליחים ללא העומס הזה, ודווקא כשנראה שהוא לכאורה מתפוגג ויש יותר מרווח לנשימה, אז הם פחות זקוקים אחד לשני. אבל האם הם באמת כבר אינם זקוקים אחד לשני? האם באמת אפשר להתחמק מאותו עומס ומהמתחים הרבים שמאפיינים את יפו? אלו השאלות שנשאלות בין היתר ב'שהאדה'".

אבו ג'ורג' - סמל יפואי

אולי זה יישמע מפתיע, אבל את הספר על יפו התחיל שמש לכתוב ב-2007 בעקבות הסרט "העולם על פי גארפ", הכי רחוק מהשבר סורי אפריקני. בסרט (המבוסס על ספר מאת ג'ון אירווינג) הופך גארפ הצעיר (רובין וויליאמס) להיות סופר מצליח ואמו (גלן קלוז), מנסה גם היא בעקבותיו את כוחה בכתיבה. בעקבות שני אלה ניסה שמש לשבת ולכתוב לראשונה, רק כדי לראות האם זה אפשרי.

"פשוט ישבתי וכתבתי," הוא מספר. "אבל זה היה רק טריגר, כי הסיפור חיכה בתוכי. פחות מחצי שעה לאחר שסיימתי לראות את הסרט, כבר התיישבתי לעבוד. התחלתי להעלות רעיונות ולכתוב אותם על הדף. לא היה לי מושג איך לגבש את הרעיונות האלה לכדי סיפור, אז אחרי יומיים-שלושה החלטתי לשבת ולהתחיל לכתוב, באופן אינטואיטיבי.

לא הייתה לי שום ידיעה ברורה אם אני בכיוון נכון או לא, אבל המשכתי. עם הכתיבה הערפל התחיל להתפזר והכתיבה זרמה באופן יותר חופשי, אבל עדיין הרגשתי שאני רק משחק. אחרי כשלושה-ארבעה שבועות בהם מילאתי דפים, הגיעה התבהרות והבנה לאיזה כיוון עליי למשוך את העלילה ואיתה הידיעה שלסיפור שאני הולך לספר יש צידוק בעולם. מאותו רגע המחויבות לכתיבה וההתמסרות אליה היו מלאים." 

צילום:יצחק עמיאל

בספר מוזכרת דמותו האמיתית של אבו ג'ורג' שיבלי, אחת הדמויות המוכרות בעג'מי. 
"אבו-ג'ורג' הוא בעיניי אחד מהסמלים של תושבי יפו בימינו. זו דוגמה לאדם שהוא בעצמו מין מיקרוקוסמוס לעיר מעורבת. אביו הגיע מבירות להפעיל את המגדלור של תל אביב. המשפחה גרה בסמוך למגדלור ואת שרידי בית ילדותו אפשר עוד לראות בכניסה לנמל תל אביב המחודש, בואכה תחנת החשמל "רידינג". בשנות החמישים המוקדמות משפחתו עברה לעג'מי ומאז הוא שם.

יש משהו בדמות של אבו-ג'ורג' שמתקשר היטב עם הדמות של שי, גיבור הספר. אבו ג'ורג' אינו יפואי מדורי דורות ובשונה מהנוצרים בעיר, אביו בא מקהילה מרונית. יש ממד של זרות בקיום שלו ביפו.

לעומת זאת יפו היא בלבו, הוא מיטיב להבין אותה והיפואים מיטיבים להבין אותו. הוא מקדיש מזמנו לעבודה עם נגמלי סמים, לפעילויות דו-קיום ושלום ולבו פתוח לכולם. מכל הסיבות האלה יש לסיפורו ולדעותיו תוקף ומקום ב'שהאדה'".    
 

מה אתה הכי אוהב ביפו?
"את האנשים. הרבה אנשים בוחרים לגור במקום בו כל הסביבה דומה להם, ישובים שצומחים סביב אידיאולוגיה שכולם חולקים, או שכונות בהן כל התושבים באים מרקע סוציו-אקונומי או רקע לאומי ועדתי דומים. החיסרון במקומות כאלה הוא שגם קל יותר להיסגר בתוך עולם צר. השכנים שדומים לנו יחזקו את עמדותינו וייקבעו אותן, מבלי שנבוא במגע ממשי עם אנשים שונים מאיתנו, שיוכלו להראות לנו את העולם דרך עיניים נוספות. במקומות כמו יפו, יש בעיניי אפשרות לראות עולם רחב יותר ולחוות חיים עשירים יותר דרך המגוון האנושי, התרבותי והלאומי. כמובן שאפשר לחיות ביפו גם מבלי לראות אף אחד חוץ מעצמך - זה הכול עניין של בחירה, אבל 'שהאדה' הוא ספר על אנשים שבוחרים לחיות ביפו ולא להתנתק מהסביבה".
 

מה היית משנה ביפו?
"את החשדנות. יש לא מעט מתחים ביפו שהתוצאה שלהם היא חשדנות, והחשדנות בתורה מייצרת עוד מתחים. זה כמו כדור שלג. החשדנות קיימת לא רק בין יהודים – מוסלמים – נוצרים, אלא גם בין המשפחות, בין עדות ובין מייצגי אידיאולוגיות שונות. החשדנות הזו היא כמעט קמאית ואני פסימי לגבי האפשרות שתיעלם כליל, אבל אפילו אם נקטין אותה במעט, החיים פה יהיו יותר יפים. זה אפשרי, אבל זה מחייב עידוד מלמעלה: מראשי המשפחות, מאנשי הדת, העירייה, אבל יותר מכל, זה יתאפשר כשהאנשים הפרטיים שרוצים שינוי ועיר עם פחות מתחים, ינסו לגרום לזה לקרות. אני מנסה להושיט יד למי שלידי ולא מתייאש אם לא נענים להזמנה בפעם הראשונה או השנייה. חימום מתון ומתמשך, סופו להמיס גם את הלבבות הקפואים ביותר".

יחד עם זאת, מאמין שמש כי צריך להיות תקיפים יותר כלפי גורמים חיצוניים, לדבריו, שבאים ליפו כדי להתסיס את האווירה ולהגביר את המתחים: "פוליטיקאים, אנשי דת וגורמים בלתי תלויים, ערבים או יהודים, דתיים או חילונים שמגיחים לשעה-שעתיים לדרשות ולתהלוכות ויוצאים לדרכם כשההתמודדות עם דבריהם ומעשיהם מוטלת על התושבים שנשארים פה. הם פוגעים במרקם החיים שלנו בכוונה תחילה וצריך להשמיע נגדם קול תקיף יותר ולדאוג שיקימו כמה רעש שהם רוצים במגרש הביתי שלהם ולא שלנו".

המתחים החברתיים במציאות היפואית כמו סמטאותיה וחוף הים מככבים ב"שאהדה", עוטפים אותה יחדיו בצבעים עזים ומנוגדים, שמנסים למצוא גשר אפשרי דרך האהבה הגדולה של כולנו לחיים בכלל ולחיים ביפו בפרט. אחרי הכול, כפי שאמרה לנו פעם מוכרת תבלינים יפואית, אנחנו רק אורחים על פני האדמה הזאת.