גלויה בפארק.
כשהגעתי לכאן, לפני כתשעה חודשים, החלו לבנות את האבנים הראשונות של המדרכה המובילה מרחוב קדם, ממש ליד המאפיה, אל הפארק במדרון יפו.
הרים של חול וזבל הפכו במהרה לשבילים במעלה הגבעות, נשתלו עצים בצד הדרך והותקנו פנסי רחוב ופינות צל. עד לא מזמן היה מדרון יפו המזבלה של הנמל, אומרים לי התושבים, עכשיו ישימו פה דשא ויהיה פה כמו חוץ לארץ.

לפני כחודש קיבלו את האישור הסופי לשתול את הדשא. תחילה חשבתי שהדבר יפגום בנוף הטבעי של האדמה, אבל המבט אל הגבעות המוריקות היורדות אל הים הכחול מרחיב את הנשימה. רק למה אין עדיין פחי אשפה?

המסלול הקבוע שלי עם הכלבה עולה במעלה הגבעה הימנית ממול המסגד המשקיף אל הנמל, שם אנחנו עוצרות לנוח ומביטות אל קו החוף של תל אביב בואכה יפו העתיקה.
מכאן נראית יפו כמו נקודה שנעצרה בזמן. בתיה העגולים והנמוכים של העיר מוקפים בבניינים לבנים וגבוהים מדרום בבת ים ומצפון בתל אביב. צריחי הכנסייה, המסגד והמגדלור עומדים בקו החוף עם תחנת הכוח רידינג.

מכאן רואים עד כמה העולם הוא עגול. 360 מעלות של שלווה ואוויר הים מעניקים קצת פרופורציה על החיים. כאילו אני גרה בגלויה.

 

אי תנועה.
אין חוקי תנועה ביפו. שלטים נעקרים מן האדמה וכולם נוסעים איך שהם רוצים. לפי החוקים שלהם. אם את לא ערנית מספיק, את עלולה להיפגע.
כמו חלוצי המערב הפרוע שביקשו להיפרד מאימא אנגליה בעלת הנימוס הבריטי. רק שכאן בתפקיד העיר האירופית נמצאת תל אביב, העיר שנבנתה בידי אנשים שביקשו לצאת מיפו, לצאת מהמזרח התיכון ולבנות עיר משלהם, תרבותית, חברה עם חוקים; חוקי תנועה להם כולם נשמעים ומפירי החוק מקבלים דוחות.
ביפו אין סדר. כאן החוק הוא להיות ערני. קשוב לשכן שלך. לדעת לתקשר בעיניים. אחרת אין לך מה לעשות פה.  

 

מרחבא.

שני צעירים ערבים עוצרים את המכונית לידי, בשעה שאני מטיילת עם הכלבה בשכונת המרונית. הם פונים אליי במרחבא, ושואלים בנימוס בערבית היכן מסעדת "הזקן והים".

אני לא מופתעת מזהותי החיצונית כערביה ומסבירה להם בעברית רהוטה כי עליהם לפנות שמאלה, ממש כאן, לרחוב קדם ולהמשיך ישר אחרי חינאווי, ולשאול שם.

הנהג קובע בחיוך: "רק את המרחבא הבנת".

אני לא מספיקה לחייך והכלבה מושכת אותי לרוץ אחר חתול. הם מנופפים יד לשלום ונוסעים.

 

רק את המרחבא הבנתי, וגם את המילים "הזקן והים".

הבנתי מה הם רוצים, אבל לא הבנתי את השפה. אני לא מבינה ערבית. אולי רק כמה מילים ספורות שיודעים להגיד בכל שפה. כדי לתקשר איתי, הערבים צריכים לדבר עברית. לא להפך, בדומה ליהודי בתפוצות.

כאן אני הפטרון. אני המרכז.

זאת לא הרגשה נעימה להיות פטרון, אך הרגשת השייכות למרכז מקבעת את רגליי ביציבות אל הקרקע.

 

המואזין.

"לא מפריע לך המואזין? זה חמש פעמים ביום לא?"

"לא מפריע. דווקא משתלב יפה. יש גם צלצולים של הכנסיות".

"כן, אבל זה נעים לאוזן".

"המואזין נעים לי באותה מידה. דווקא מסתלסל כזה, והכלבה שרה יחד איתו. זה מצחיק".

"וכל המוזיקה הערבית הזאת מסביב? הם כל היום עושים חפלות".

"אחלה חפלות. כל יום מסיבה".

"אני לא מבינה את התרבות הזאת. כל היום יושבים עם הנרגילה, משחקים שש-בש, ושותים".

"ואת תרבות הרביצה בבתי קפה תל אביבים את כן מבינה? אלה ואלה יושבים ומבלים עם שתייה וסיגריות ומדברים על החיים. סוגרים את היום או את השבוע".

"רק שהאחד שקט והשני רועש".

"לי דווקא רועש בתל אביב. אנרגיה של עיר גדולה וסואנת, המון אנשים שמחפשים את הפוזה הנכונה. כשאני חוזרת מבילוי עם חברים בבית קפה תל אביבי, אני מרגישה שאני חוזרת אל השקט.

יש פה הרבה שקט. החיים מתנהלים להם, הולכים לעבודה בבוקר ובערב נפגשים עם השכנים. שכנות נאספות אל קדמת הבית, סביב שולחן עמוס פירות קיץ וקפה שחור. נהנות מהבריזה של הים. זאת שלווה אמיתית".

 

 

בחירת השופטים ב"אחוזת דג'אני" נפסלה בטענה לניגוד אינטרסים.

יו"ר הוועדה, יוסי שריד, הוציא את ספרו "לפיכך התכנסנו" לפני שנה בהוצאת ידיעות אחרונות, אותה הוצאה שזכתה עם חילו.

דיברו גם על העורכת, רנה ורבין, קרובת משפחתו של שריד, שערכה את חילו ועזרה ביחסי הציבור של הספר.

לא דיברו על הביקורת שטענה לכתיבה אנטי ציונית של חילו בספר פוליטי בוער העוסק בסכסוך היהודי פלסטיני, זכות השיבה הפלסטינית ועברה המוסלמי של תל אביב.

לא דיברו על כך שהספר נוגע בשאלת ההכחשה וההדחקה של האחוזות והכפרים הפלסטיניים בלב לבו של המפעל הציוני, בטריטוריה הקטנה שגבולותיה הם נחל איילון (ואדי מוסררא בפי הפלסטינים), הים התיכון, יפו (יאפא בפי הערבים) ונחל הירקון (נהר אלעוג'א אצל הערבים).

לא דיברו על דמותו של הילד הערבי העומדת במרכז הספר וחווה חזיונות על היום בו היהודים יהרסו את האחוזה ויבנו במקומה שלושה מגדלים: מרובע, משולש ועגול.