בשתיים בצהריים, כשהעננים לא התפזרו אבל לעומת זאת גם לא התרוקנו, יצאנו מהבית, עולים על המסלול הקבוע שמוליך מיפו לתל אביב.
חצינו ישר אל מדרון יפו ופנינו אל הנמל, יורדים מהבוץ של המדרון אל הבטון הרקוב של המזח הדרומי של נמל יפו, זה שהאנגלים ייבשו ועכשיו הוא מתפורר, ובדיוק כשעמדנו שם, עלה גל גדול מהים. גל אפור ושמן עם קצף בקצהו, מתעתד לבלוע כל מה שבדרכו.
ככה הן סערות החורף של הים. תשאלו את החזאים, את הדייגים ואת הים. גל ענק. שלושה מטרים לפחות. שמן ומלא מים.

אלא שהגל לא התנפץ ישר עלינו, כי האנגלים בנו את קיר הים שלהם על הסלעים, וממש מתחתיו יש כמה מפרצונים בעומק של שלושה-ארבעה מטרים, ששומרים על שלווה מסוימת. יש שם תמיד דגים שמחפשים שלווה במחסה הסלע . שונית יפואית עשירה ונחמדה. אני אוהב לשנרקל שם.

בדיוק שם, כשהלכנו על צידו המזרחי של השובר-גלים, בא הגל  האפור ועל ראשו רכב דג לוקוס ענקי.
הגל היה שמן מדי וכאילו כבר לא יכל להכיל בתוכו את כל יצורי המצולה ואז, באנחה רמה וסוערת של ים הוא פלט את הדג שנחת לנו מתחת לרגליים. ולך תדע אם הדג בא מהמים של הים או מהמים של השמים. דג כזה לא רואים כל יום. אולי משום שלא בכל יום יש פה כזאת סערה. ולא  בכל צעדה מיפו לתל אביב מתנפל מהשמים לוויתן קטן.  

" מה זה?"  שאלה דורית.
"800 שקל"
" מה?"
"לוקוס לבן", אמרתי והבטתי בעיניו הכחולות של הדג, ובזימים האדומים מחמצן. "לפחות 100 שקל קילו בעונה ולפעמים 130-140 שקל בקיץ, כשאין כאלה לוקוסים". הרמתי אותו מהזימים. "לפחות שמונה קילו. תתקשרי לרדי."

" לא הולכים לתל אביב?"
" תל אביב תצטרך לחכות. יש ארוחה."

לסינים יש הרים שמימיים. ולנו דג.

"דגים?"
"לוקוס לבן", אמרתי וכמעט חיבקתי את הדג שהדיף ריח ים וגלים וסערות ומזח בטון אנגלי מתפורר על חופה של העיר העתיקה והמוזנחת שלי.

"מאיפה הדג הזה?" שאלו אותי שני דייגים שירדו אל המזח מהמדרון. עג'מי מוארת באור המקוטב והמוזר של שמי סערת החורף. "

"נפל מהשמים", אמרתי.
" כזה גדול? מה הוא עשה פה?"
" אין לי מושג בקשר אליו, אני יודע אבל מה אני הולך לעשות ממנו. "

"התקשרת לרדי?" רדי התקשר לפני שיצאנו לתל אביב כדי להתייעץ איפה הכי כדאי לאכול צהריים מאוחרים בשבת חורפית ביפו. מסעדת דגים.
ציטטתי את הטבח הגדול ליאון שאמר שאין ביפו מסעדות דגים אלא דגיות, ושזה באמת לא משנה באיזה דגייה אתה מקבל את הדג הבינוני שלך שנראה אותו דבר, טעים אותו דבר ועולה אותו דבר.

"להביא משהו?" שאל רדי שהיה בכניסה לאחת מהדגיות. "אתה זוכר את הסיפור של  החייל הרעב שחוזר מהמלחמה, הזקנה, הסיר והאבן שממנה עושים מרק?"

"כן," נאנח רדי, ויכולתי לשמוע שהוא זוכר מי פה החייל שיודע להכין מרק מאבן ומי יצטרך לדאוג לשאר הדברים.

"שני בקבוקי יין, לבן ואדום, חומוס ומסבחה מאבו מרוואן, פיתות – ותגיעו". בכל הזמן הזה החזקתי בזימי הענק של הבהמה שזינקה מהגלים.

דורית (מורה לביולוגיה) התפעלה מהזימים. "אתה יודע שבמים הם מופרדים ומתנפנפים וקולטים את כל החמצן שהם צריכים, רק כשאתה מעלה את הדג לאוויר הפתוח הם נסגרים ונראים כאילו הם דבר אחד, אבל עדיין – תיראה איזה שטח פנים ענק יש להם!" הזימים הקוצניים חרצו תעלות של דם באצבעות. חתיכת משקל.

כשחזרנו הביתה הביע החתול המקומי- צ'יפס, התעניינות מנומסת בדג. כחתול יפואי הוא רגיל לאכול דיונונים, סרטנים וראשי ברבוניות, וכשהמזנון בבית לא מספיק, הוא יוצא לאכול צלחת אצל "ראוף ואתינה" או ב"זקן והים". לפעמים, בימי החג של איזו עדה ביפו, הוא עושה סיבוב חגיגי בין השכנים וחוזר עם ריח של טלה או סטייק מחינאווי. שווה להיות חתול פלורליסט - בינלאומי - קולינאר מקומי בעג'מי.

ניקיתי את הדג. לא שלוש משאלות ולא נעליים. לא מצאתי בבטן שום אבן חכמים, וכשרדי והבנות הגיעו - עמוסים - הייתי עסוק בחיתוך הלוויתן לסטייקים, בשיטות עדינות של מכות - רצח בפטיש שניצלים על סכין הקצבים, כדי להצליח לבתר את הדג.

קימחתי. הרתחתי שמן זית בווק גדול יחד עם חמאה ושום ובצל, טיגנתי את נתחי הלוקוס הלבן – ראש הדג ממשיך להביט בי בכובד ראש – מהשיש. גזזתי זנגוויל וזריתי בשפע. פלפל שחור ומלח גס, קצצתי פלפל אדום חריף שמתייבש בבית כבר חודשים ואחרי שניראה היה לי שהכל כמעט מוכן ביקשתי מרדי את היין הלבן.

"זה לא יין טוב מידי לבישול?", שאל. לא עניתי. היסטוריונים צריכים לדבר אחרי קץ ההיסטוריה. בזמן שהיא מתהווה חסרה להם הפרספקטיבה. מזגתי שתי כוסות. אחת בשבילי, אחת בשביל הדג.  

אחר כך, כשהעננים התמלאו במים ופרקו אותם עם סערת רוח דרומית, גלי ענק ממשיכים להמטיר דגי ענק על החוף, התיישבנו ליד השולחן, מזגנו את מה שנישאר מהיין, פתחנו עוד בקבוק - ליתר ביטחון וכמו שאומרת דריה – אכלנו את מה שהביאו לנו השכנים.

כי הים הוא השכן שלנו וכל יצירי ביטנו הם באי ביטננו.

 

הצעת הגשה
לרדת לטיילת של תל אביב בכל נקודה וללכת דרומה עד נמל יפו. בנמל, עוקפים את המעגן לצד הדרומי שלו, פונים שמאלה בפינת האנגר מספר 2 (ככה הוא נקרא) ומיד משמאל יש את מחסן הדייגים – חנות הדגים של הנמל. טרי ושווה. סגור ביום ראשון, ובדרך כלל סגור אחרי 16:00. לרוב, המחירים נמוכים ב-10% מבכל מקום אחר ביפו (חנויות מצויינות ברחוב יפת, בין רחוב יהודה מרגוזה ועד למנדס פראנס. אלה שבין כיכר השעון ויהודה מרגוזה לא באותה רמה).

אפשר להמשיך ממחסן הדגים דרומה לחלק הדרומי של הנמל – מה שהבריטים ייבשו בזמנו – ומשם לאורך מדרון יפו, שנמצא עכשיו בעבודות עד לחוף גבעת עליה. משם לחצות מזרחה לכיוון הצומת ברחוב מנדס פראנס ורחוב יפת – הלב הקולינרי שיש בו גלידה אנדרי, קפה פול, השווארמה של חאג' כחיל והכנפה של מוטראן. לא מקום רע לסיים הליכה.

אם רוצים להשלים קניות אז יש את האטליז הנפלא של אבו חילווה ברחוב מנדס פראנס את האטליז של חינואווי בקדם, את חנות הדגים  של חליל שבפינת מנדס פראנס ויפת ואת המשקאות של חינאווי מעט דרומה על יפת.



ברח' יפת אפשר לתפוס אוטובוסים (קווים 10 ו-46) או מוניות לתל-אביב וביום טוב אפשר לראות רצח בפעולה (בדרך כלל מאופנוע או וספה).  

לאתר של צור שיזף - לחצו כאן