בחמש השנים האחרונות, כך פורסם לאחרונה בעיתון 'הארץ', השקיעה עיריית ת"א כ-28 מיליון ש'ח בבניית גני ילדים בצפון העיר, בהשוואה ל- 3.5 מיליון בדרום העיר וביפו.
הצפיפות בכיתות עומדת על 29 ילדים בכיתה לעומת 43 ביפו, ההשקעה פר תלמיד מסתכמת על כ- 1287 ש'ח בצפון העיר לעומת 152 ש'ח ביפו.
בשיחה שקיימתי עם אחד התושבים המשפיעים בקהילה ביפו, הוא אומר: "דבר לא השתנה מאז סיימתי את לימודי איפשהו בשנות ה- 70".  

 

השיח על העיר שמצפון ועל ההיא שמדרום הוא תמצית סיפורן של שתי האחיות החורגות- ת"א ויפו.
ביום הולדתן ה- 100, תל אביב הצעירה מתמיד, העיר ללא הפסקה, זאת ששועטת קדימה, מביטה לאחור, ויפו נראית לה כנקודה רחוקה באופק.
יפו לעומתה, האחות המכוערת, שבמשך 100 שנים ניסתה לזכות בפרורי תשומת לב שהותירה לה ת"א היפה, המחוזרת והמוצלחת - הפסיקה לנסות.
שתי ערים, שתי תרבויות, שתי ישויות שהדבר היחד שמחבר ביניהן, הוא המקף בשם העיר- "תל אביב- יפו". עם מיתוגה החדש של העיר- נעלם אף המקף.

 

טבורו של עולם, בעלת הגנים הטובים שמשביחים אותה עם השנים. עיר של פיטר פנים, צעירים לנצח, משאת נפשם של מי שיעדיפו לוותר על מזון לטובת שכר דירה מופקע פלוס "פיצוציה" צמודה, וערגתם של מי שבחרו להקים משפחה ונודו ממנה מפאת חוסר "מגניבות".   
העיר שמתוך צרות עין וקנאה הואשמה בהיותה - "בועה", העיר שמניעה את גלגלי הכלכלה כשכולם ספונים במקלטים, עיר שדירת שני חדרים וחצי הרשומה על שמך בטאבו, היא סמל סטאטוס ומעמד.

 

עבור התל אביבים, יפו היא לא יותר מאשר חוויה אוריינטלית של חומוס.
הם יגיעו אליה ביום שישי שטוף שמש אבל ימהרו לעזוב טרם החשיכה.
הם יתחככו בה, יקנו בה נדל"ן להשקעה, אבל לעולם לא יהיו חלק ממנה.
"יפו פארשים" שהתמקמו על קו המים, שעבורם יפו היא אינה אלא תפאורה של כנסיות ומסגדים ש"מתכתבים" טוב עם החלון הפנוראמי -  לא זה שפונה לים - השני.

 

שלוש דתות, שלוש אמונות, שגרה אחת.
יפו החסרה, המרופטת, הבנויה טלאים טלאים, שמדרכותיה עמוסות זבל, שקירותיה הן טקסט פוליטי של תרבות האנדרדוג, המחוספסת, קשת היום- קצה גבול משלוחי ה Take Away של מסעדות תלביביות.  
יפו, שעבור תושביה, שנאבקים שלא להיות מפונים ע"י כרישי הנדל"ן שחומדים עוד פרויקט יוקרה מנותק, היא חלק מהגדרת העצמי, בלעדיה הם אנשים חסרים.
ילדים משחקים בקלאס, ג'ולים ומחבואים- ברחוב, לא ב- wei, מבוגרים שמצטופפים בשעת ערב סביב נרגילה ודנים בענייני דיומא, שכן דופק על דלת שכנו החולה ומביא לו מרק, חד הורית שמצטופפת עם שני ילדיה בדירת חדר- גלאפגוס של תרבות שהייתה ונעלמה עם המצאתו של המחשב הביתי.
מי שיום חגיגות המאה היה אמור להיות גם יום חגה, הפכה להיות כאחד האורחים המביטים מן החוץ.

 

עבור היפואים, תל אביב היא העיר המרוחקת ביותר שיש, רחוקה יותר מחו"ל.

 

בחמש  השנים מאז קבעתי את מושבי ביפו, ראיתי אותה משנה צורה אל מול עייני. מדרכות שהורמו וחדשות שהנחו תחתן, תשתיות של תאורה וביוב שהוחלפו, מכללה שנבנתה וממשיכה להתרחב, הטיילת שמתהווה לאורך אחת מרצועות החוף היפות במדינה, כיכר השעון, מתיחת הפנים של שוק הפשפשים, בתי קפה קטנים שצצים בסמטאות, צעירים מטיילים  עם הכלב כששקית ניילון לאיסוף צואה בכיסם - ממש כמו במרכז ת"א.
אחרי  100 שנים של בדידות בהן הייתה החצר האחורית של ת"א, נראה שתל אביב מושיטה יד ליפו.

 

מדי שבוע, במסגרת פינתי הקבועה בתכנית "דרך ת"א – יפו", בהנחיית חאמיס אבולעפיה, המשודרת ברדיו ת"א, אני נוהג לבקר את התנהלות העירייה בנושאים שונים הנוגעים ליפו. אי אפשר להעלים 100 שנים של הזנחה במחי יד. יידרשו שנים רבות ותקציבים לא מבוטלים כדי לצמצם את הפערים.

נכון, "ייבוא" האוכלוסייה החזקה הכרחי כדי לייצר ביקוש, דבר שימשוך משקיעים ויאפשר המשך פיתוח יפו וחיזוק הקהילה.

עם זאת , לכל אורך התהליך, הכרחי לזכור- יפו אינה תל אביב.
צביונה הייחודי מחייב שינוי בגישה של מקבלי ההחלטות. לא מספיק להיות צודק, לא מספיק להיות בעל חזון שברור לו איזה גן עדן יהיה כאן בסוף. דווקא אמפטיה, שיתוף הקהילה, עדינות, ורגישות של כירורג, הן התכונות שנדרשות בטיפול בסוגיות הליבה הבוערות ביפו ומחייבות התייחסות מיידית.
מענה אמיתי לסוגיות הדיור לזוגות צעירים- יהודים וערבים, צווי ההריסה בעג'מי, חיזוק אוכלוסיות חלשות ביפו, הידוק קשרי הקהילה, והמשך ההשקעה בחינוך, רק כך  יתאפשר צמצום הפערים והמשך תהליך התקרבותן של האחיות החורגות, תל אביב ויפו, ולאיחוד משפחות.