לכל אדם יש סיפור משפחתי מרתק. לא כך חשבתי עד שהצטרפתי לפרויקט "העיר הנגלית לעין" המתעד אלבומי משפחות במסגרת חגיגות המאה לעיר תל אביב, בשיתוף "יד יצחק בן צבי".

האלבומים של המשפחה שלנו הם די רגילים, תמצא כמותם כמעט בכל בית ישראלי ובכל זאת, יש בתמונות משהו אחר.

הסיפור מתרחש ביפו בסוף שנות ה-60. עמי לבית ברכר לומד בתיכון היפואי "עירוני ז'" ושם פוגש את רותי לבית לוי (זאת אני) ומתחיל סיפור אהבה.

אני ילידת העיר יפו. נולדתי לתוך בית קטן עם חצר וחלון ענק מעוטר תריסים ירוקים דהויים שנפתחים למרחבי הים. שלוש השנים הראשונות לחיי זכורות לי די במעורפל, אבל ישנה תמונה אחת המקובעת בדמיוני: נוף הים שנשקף מפתח חלון הבית, חוף גבעת עלייה. ב-1957 עברה המשפחה להתגורר בבית חדש, מודרני, בקומה גבוהה ברחוב שדרות ירושלים.

הרחוב היפואי היה רחוב ססגוני, מלא צבעים וצלילים. הדיבור ברחוב היה בשפה הבולגרית, השלטים היו כתובים בבולגרית. מתחת לבית הייתה חנות ספרים בבולגרית [כיום מסעדת בויאנה], עולם קסום של סיפורים ואגדות שנפתח בפניי בשנות ילדותי המוקדמות. 

אמי שלא ידעה עברית, אך בחכמתה הבינה מהי משמעות קריאת  סיפורים לילדים, הייתה נוהגת לקרוא לי ולאחותי סיפורים בבולגרית, ואף לימדה אותי את קסם האותיות הקיריליות המסולסלות.

היינו ילדי רחוב וניהלנו חיי חברה פעילים בשכונה. אם תשאלו ילדים היום, ספק אם ידעו מה זה לשחק ב"מוכנים", "7 אבנים", "שלום אדוני המלך" ועוד.

מוסד פופלארי בקרב הילדים היה מקהלת צדיקוב בניצוחו של ז'יקו גרציאני. לא זכיתי  לצערי להתקבל למקהלה. יצא לי ללוות מרחוק ובקנאה את החזרות וההופעות של ילדי המקהלה. בין היתר, עם אמנים ידועי שם שעלו על בימת תיאטרון אלהמברה, כמו דני קיי ופרנק סינטרה.

ועוד מוסד יפואי חשוב היה ה"לונה פארק". תושבי יפו הוותיקים זוכרים את הלונה פארק ששכן בקרן הרחובות יהודה הימית ודרך בן צבי. עדיין מתנגנים לי הצלילים המופלאים של ישראל יצחקי השר בקולו המלטף "אבא'לה בוא ללונה פארק, נרכב על הסוס הלבן",

 

ההורים שלי, מתי ושמיל לוי, יחד אתי בפורים, ברקע שדרות ירושלים והמזרקה

באמצע השדרה שימשה מוקד עלייה לרגל כל שבת וחג. מי לא הצטלם על רקע המזרקה. על יד המזרקה שכנה הספרייה של יפו. אנו התלמידים נשלחנו לעשות שיעורים בספרייה ומי לא זוכר את הספרנית הקשוחה..ש..ש.. שהפחידה אותנו. אך תמיד ידעה לעזור לנו למצוא את הספרים שביקשנו.

 

אך לא בעלייה הבולגרית עוסקים אנו אלא במיזוג גלויות, במפגשים בין אנשים ביפו ובחיים של דו-קיום ואינטראקציה יומיומית בין מבוגרים וצעירים.

לתוך "בולגריה הקטנה" מתגלגלת לה משפחה פולנית שעלתה ארצה בשנת 1957. אבי המשפחה הביא פסנתר גדול שמימן  חלקית את רכישת הדירונת ברחוב דב ממזריץ'. יחד עמו הביא הרמן מצלמה רוסית משומשת והחל במרץ רב לצלם את החיים. כך שבזכותו השתמר אוסף צילומים של מאות תמונות המסודרות בתוך אלבומים.

הרמן ברכר נולד ב-1923 בגרמניה בעיר בוכום למקס-מאיר ורחל. הוריו הגיעו למקום  מחבל גליציה, שהיה חלק מהמונרכיה האוסטרו הונגרית שסופחה לפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה. ההורים השתלבו בקהילה הקטנה של יהודי בוכום והביאו לעולם  ארבעה ילדים: הבכור הוא הרמן, אחותו פאני והתאומים פרידה ונורברט, שנפטר בהיותו בן שנה.

גרמניה לפני עלות הנאצים לשלטון הייתה מקום טוב לגדול בו. הרמן למד בבית ספר יהודי וסיים שמונה שנות לימוד. עם עליית הנאצים לשלטון ב-30.01.1933 השתנו תנאי החיים מכל הבחינות, מן הרגע הראשון היהודים סבלו מטרור ומרדיפות. האווירה הייתה קשה ומדכאת. אם המשפחה נפטרה ב-1937 ממחלה  וקבורה בבית הקברות היהודי בבוכום.

אירוע מכונן בחייו היה הגירוש מגרמניה באוקטובר 1938 וכך כותב הרמן לנכדתו נועה, (10/2001): "כל היהודים הפולנים רוכזו ליד תחנת הרכבת בבוכום והוסעו ברכבת לגבול הפולני. כאשר הרכבת זזה, עמדתי ליד חלון הקרון, הסתכלתי על העיר ובכיתי. למרות התקופה הנוראה, חשבתי על החברים שנשארו בעיר, על מה שעבר עליי בשנות ילדותי ומבלי לדעת על הצפוי, בכיתי."

קצרה היריעה לספר כאן על תולדות הרמן ובני משפחתו באירופה בתקופת השואה, מעטים מבני המשפחה נותרו בחיים. הרמן ומניה, שני צעירים יהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה, נפגשו ונישאו בעיר וורוצלב שבפולין. בשנת 1957 עלה הזוג הצעיר לארץ ישראל עם שני ילדיהם, מאיר בן 7 ועמי בן 3. לאחר כשנה של שהייה אצל קרובי משפחה ובמעברה באור יהודה, תקעה המשפחה יתד ביפו.

יפו של סוף שנות החמישים שונה מיפו של היום: שיכונים קטנים צמחו בדרום העיר ואכלסו מאות משפחות. עד מהרה השתלבו הברכרים בהווי השכונתי. הבתים היו חמימים ומזמינים ונרקמו יחסי רעות ושכנות ב"בלוק".

מניה למדה משכנתה זארי מתכונים והחלה לטגן חצילים ולתבל מאכלים ברטבים מרוקאיים חריפים. זארי נהגה לייבש פלפלים חריפים במרפסת ופעם עמי נגס בפלפל ושפשף את עיניו הדומעות, שהחלו לשרוף גם הם מרוב חריפות. הוא בכה וזעק מכאבים ומרחו את פניו בשמן כדי להרגיע אותו.

עמוד החשמל שימש את ילדי השכונה למשחק כדורסל ומאחורי הבית היה מגרש חול שבו שיחקו כדורגל. בעונת המשמשים, אספו כל ילדי השכונה גוגואים ושיחקו במשחקים שונים בהם הרוויחו או הפסידו גוגואים. עמי ומאיר בשותפות עם יעקב מימרן, שגר בבית שבקצה הרחוב, סיימו את העונה עם שקים מלאים בגוגואים אותם פיזרו לכל עבר.

הרמן היה בעל תפישת עולם סוציאליסטית. במכתב לנכדתו כותב הרמן: "אני נזכר בתעמולה הנאצית נגד הבולשביזם ונגד היהדות. זה היה האויב העיקרי שלהם וכבר כנער בגרמניה הבנתי שאויבו של הנאציזם הוא הידיד שלי".  

הרמן עבד כפקיד בחברת ביטוח ושימש שנים רבות יושב ראש ועד העובדים. הוא נלחם לשיפור תנאי עבודתם של העובדים במחיר של קידום אישי. הוא נאבק בהנהלת החברה אותה ראה כנציגת בעלי ההון המנסים ל"נצל" את העובדים להתעשרות אישית.

אחד במאי, חג הפועלים, היה אחד החגים היותר חשובים בעיניו. חג זה סימל בעיניו את המאבק המעמדי של פועלי כל העולם הנקראים להתאחד מול בעלי ההון הבונים את עושרם על גבם של העובדים. לכן, באלבומים של משפחת ברכר נמצאות תמונות רבות של מצעדי האחד במאי.

 

הרמן, אקטיביסט חברתי של שנות השבעים, היה פעיל בוועד השכונתי ודאג לייפות את הגינות ולשפץ את הבניינים. כמו כן, היה פעיל בוועד ההורים של בתי הספר בהם למדו בניו. מאוד חשוב היה לו רכישת השכלה וכבר אז הבין שהמפתח לאושרו של אדם היא השכלה ומימוש עצמי.

המשפחה והחברים תפסו מקום מאוד חשוב בחיי הזוג ברכר, הם נהגו לארח ותמיד בהמון אהבה והמון אוכל. הדוד צבי (גולדברג אחיה של מניה) היה ממונה על ההווי והבידור, הוא נהג לארגן משחקי חברה לקטנים ולגדולים.

 

המילייה החברתי של הברכרים היה מורכב מחברים מפולין והייתה גם החבורה הסודית, חבורת הסוציאליסטים: הפסל גרין, הצייר נפתלי פרייליך, החשמלאי ועוד.

משפחת ברכר הייתה משפחה מטיילת. הם נהגו להצטרף לטיולים מאורגנים של הסתדרות העובדים, אך בעיקר טיילו רגלית ביפו, כך נותרו באלבום תמונות יפואיות: מעל לגשר יהודה הימית, לפני  כנסית סנט פטרוס ביפו, ליד השעון, ליד מועדון  עומר כיאם.

הרמן ברכר, איש של ניגודים חבויים או שמא גלויים, שרד את התקופה הקשה, הצליח יחד עם שותפתו לחיים מניה, להקים משפחה קטנה והשכיל לתעד את הצעדים הראשונים בבית החדש ביפו, ועל כך אני מוקירה את האיש ואת פועלו.

הנופים והדמויות מעוררים איזשהו געגוע לתקופה של פעם, לאנשים שתמיד נוקיר ויהיו בלבנו ובזיכרוננו. וחשוב שגם הצעירים ידעו, יזדהו ויתחברו.