פעמיים בשנה נפגשת צמרת העירייה, או נכון יותר - מנהלי האגפיים המעורבים ישירות עם התושבים, לרב שיח ודווח מהנעשה בעירייה למען ציבור התושבים, ומשוב התושבים על הנעשה בשטח.

למפגש מוזמנים כלל ראשי הוועדים ופעילים.

הפעם נערך המפגש ב"מרכז הקהילתי בני- ברית ביפו ג' דרום", בנוכחות שכונות יפו ג', יפו ד', נווה עופר, שפירא ושכונת התקווה.

ומי לא בא? כמובן - וועד שכונת עג'מי.

למה? לא יודע. אני לא הדובר שלהם.

 

כשספי העלתה את נושא "קיימות בכבוד הדדי", כגולת הכותרת של המפגש וכקטע המרגש בדבריה, עזבתי את הדיירים היהודים והערבים כאחד להמשיך ביום "המעשה הטוב", להמשיך את ההתלהבות של העשייה המשותפת ואת התקווה לחגוג ביחד את המפגש הפתוח בגן מגן אברהם המחודש.

 

המנהיגות המייצגת לא הגיעה ומי שדיבר בעבורם היו דווקא היהודים.

דיברו על הקושי להיות ערבי, על לא להתקבל לעבודה בגלל מוצא, על תנאי קליטה קשים יותר.

ביקשו מהעירייה ליזום עבודות ביפו שיעבדו בהם תושבי יפו ערבים ויהודים כאחד.

תיארו את הקושי בכניסה לעולם ההשכלה, כשרוב האוכלוסייה הערבית מתחילה אותה בגן חובה, וזאת בזמן כשחבריהם היהודים מתחילים זאת מגיל חצי שנה.

 

דוברי העירייה תיארו את כל הדברים שעומדים על סף עשייה, דברים רבים ומועילים, אשר חלקם כבר בוצעו או עומדים ממש לפני ביצוע.

ואכן רואים זאת - בגינות ופינות המשחק שנפתחות בכול מגרש עזוב, חלק בתכנון וחלק בסדר גודל ענק, כמו מדרון יפו, הטיילת והפיתוח הסביבתי.

 

כתושב יפו אני יכול להגיד בפה מלא שההצלחה היחידה שאפשר לדבר עליה ביפו היא הכוח הנשי של "היהודיות ערביות או להפך".

הן המשכינות את השלום והשקט בבריכה בנווה - גולן הם,

הן אלה שהופכות את המגרש האדום המשופץ ביפו ג' דרום למגרש השלום,

הן!

 

אוסיף כאן דעה אישית, שטרם נאמרה במישרין, אך היא בעיה שנמאס לטאטא אותה מתחת לשטיח המליצות: המנהיגות הערבית ביפו שוללת את כול השאיפות לחיים שקטים ושלווים ביפו.

העם שחי על אותו חומוס, אין לו זמן לריב.

כול אחד מאיתנו רוצה להתפרנס וליהנות ממה שהחיים מאפשרים לו.

ביפו עושים למען הקהילה הערבית, לא פחות ממה שעושים בשביל שאר התושבים, אך בעולם של כסף - ונדל"ן הוא כסף - הסנטימנטים הרגשיים נעלמים ופוגעים בכולנו באופן זהה.

העירייה עושה. איפה אנחנו?

זאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, יהודים וערבים כאחד!