"הכל היה מלא עשן שחור. נצמדתי לסורגים והחזקתי את אחי הקטן. הוא כבר היה מעולף, הראש שלו נפל והעיניים שלו היו עצומות.

פחדתי נורא. ראיתי את החלונות בחדר מאחוריי נמסים מהחום והייתי בטוחה שתיכף האש מגיעה אלינו.

הלהבות והעשן בדירה הלכו והתגברו. פתאום היכה בי גל עצום של חום והרגשתי שאני נשרפת.

ממש שניות אחר כך הגיעו הכבאים מאחוריי והתיזו עלי מים. הגוף שלי התקרר תוך רגע. גבי, אחי הקטן התעורר מהמים והתחיל לבכות.

באותו הרגע נרגעתי, ידעתי שאנחנו נינצל" 
כך מספרת מדלן בת השתים עשרה, על אותו יום חמישי, לפני שבוע וחצי, כשכבאי תחנת יפו חילצו אותה ואת אחיה, בדקה התשעים, מהשריפה שהשתוללה בדירתם ולכדה אותם בין סורגי החלון.

 

היה זה הרגע בו הצליחו הכבאים להגיע אל שני הילדים הלכודים בדירה הבוערת, ביום ה' 22.7.10, ולחלץ אותם בביטחה מהתופת.

מפגש מצילים - ניצולים מרגש
אמש נפגשו בני המשפחה ומציליהם בתחנת כבוי אש יפו, לראשונה מאז האירוע, לפני כשבוע וחצי.

המפגש אורגן מעט בחופזה, עקב אילוצי משמרות של הכבאים, ולכן הגיעו שני הילדים עם אמם באיחור קל של כחצי שעה, כשהם בדרכם לים, אך לא שכחו להביא עמם עוגות מלוא הטנא.

הכבאים הקשוחים, ישובים בחצי גורן ליד שולחן עמוס בבורקסים, רוגעלך ושתיה קלה, העבירו את הזמן עד להגעת המשפחה בדחקות וקשקושי גברים, אך השילו מעליהם את הקליפות תוך דקות מרגע הפגישה. קל היה לראות עד כמה הם מתרגשים לראות את הילדים בריאים ושלמים, לאחר שרק כפסע היה בינם לבין המוות.

 

גבי, האח הקטן

שריפה בדירה עם שני ילדים לכודים
להב (דרגת קצונה) שאול רחמים, מורגל בקריאות חירום.

הכבאים המקומיים, מארבע התחנות המרחביות, מוזנקים לכשש מאות קריאות בכל חודש.

היות ומדובר בשטח עירוני למהדרין, הרי שלא בשריפות קוצים עסקנינו, אלא בשריפות בדירות בעיקר.

רחמים זוכר היטב את הקריאה שהתקבלה כאשר היה סגן קצין משמרת ומפקד הפעולה:
"קיבלנו קריאה על שריפה בדירה, עם שני ילדים לכודים" הוא משחזר.

 

איך ההרגשה לשמוע שאתה בדרך למקרה כזה, עם ילדים מעורבים בסכנת חיים? אני שואל אותו, מנסה לדמיין את האווירה בתוך הכבאית הממהרת לאירוע.

 *T3*"תמיד יש לחץ באירוע של שריפה לדירה" הוא עונה. "במקרה הזה ידענו בוודאות שיש לכודים ולכן, מטבע הדברים, אתה הרבה יותר דרוך מהרגע הראשון.
מנסים לחסוך כל שנייה בדרך, מתחילים סדר פעולות תוך כדי הנסיעה – מתמגנים, מחלקים משימות לכל אחד, מנסים להגיע כמה שיותר מהר".

 *F2*

מדלן: "התעוררתי מריח חזק והרגשתי הרבה חום. פקחתי את העיניים, אבל לא יכולתי לראות כלום, הכל היה שחור לגמרי.
יצאתי לחלון ונאחזתי בסורגים. רציתי לצעוק אבל לא יכולתי, כי נחנקתי מהעשן".

 

למרבה המזל שכנים עברו בסמוך, ראו את העשן עולה מהדירה ואת מדלן בחלון והתקשרו לכוחות ההצלה.

אותם שכנים ניסו לפרוץ לדירה, אך ללא הצלחה. הסבתא שגרה בקומה מעל ירדה למטה וצרחה בהיסטריה שגבי, האח בן החמש, נמצא בדירה.

מדלן חוזרת לאש להציל את אחיה
הלחץ גבר והגיע לשיא. כוחות ההצלה טרם הגיעו. לא היתה ברירה אחרת והשכנים צעקו ודחקו במדלן לחזור אל פנים הדירה ולנסות להציל את האח שהותירה מאחור.

 

*P7*מאיפה היו לך את הכוח והאומץ לחזור לתוך האש? אני שואל את הילדה היפה בת השתים עשרה, שמביטה בי בחיוך נבוך.

מדלן משפילה את עיניה ועוצרת לרגע. היא שולחת מבט אל אמה ואז מביטה אלי ומספרת:
"לפני שנה נפטרה אחותי, מריאן בת השש, ממחלת הסרטן. אני מאמינה שהמחשבה עליה נתנה לי את הכוח לחזור ולחפש את אח שלי. לא חשבתי מה אני עושה, פשוט הסתובבתי וזחלתי חזרה לכיוון המיטה.

פחדתי, הרגשתי את האש בגב שלי חמה, נורא חמה.

גבי שכב במיטה והשמיע קולות מוזרים. משכתי אותו לחלון והנשמתי אותו. הוא היה מעולף. העיניים שלו היו פקוחות, אבל לא היה בהן שום צבע לבן, הכל היה שחור מהפיח.

לא עזבתי אותו מהרגע הזה, עד שהגיעו הכבאים והוציאו אותנו מהדירה".

 

רחמים: "כשהגענו ראינו את שני הילדים ישובים על הסורגים, ועשן סמיך עולה מהדירה.

היתה במקום התקהלות גדולה – שכנים, משפחה, עוברי אורח, כולם לחוצים והיסטריים.

מיד התחלקנו לשניים בניסיונות החילוץ.

כוח אחד פרץ לדירה בניסיון להגיע לילדים, דרך דלת שהיתה חסומה עם ארון מבפנים.

כוח שני החל לנסר את הסורגים כדי לחלץ אותם דרך החלון, שזו הברירה העדיפה, כדי שלא ישאפו עוד עשן.

הכוונה היתה שהצוות הראשון מהשניים שיוכל לבצע חילוץ, לא יחכה. לצורך כך נכנסו הכבאים לדירה עם מסיכה נוספת, לטובת הלכודים".

 

להציל את הילדים בכל מחיר
וכך, בעוד שלומי פרץ, איציק דאי וחנן בן סימון נלחמים בסורגים על גבי סולמות, מנסים להרגיע את הילדים ולפעול במהירות תחת מסך העשן, חדרו אבי גבאי, צ'יקו כהן ואשר כהן צדק לדירה תוך סיכון עצמי רב.

הם מספרים על קרינת חום גבוהה מאד, למרות כל ציוד המגן שעליהם. הילדים היו על גבי קומת גלריה עם תקרה נמוכה, של כמטר שמונים, כך שהחום והעשן הצטברו ממש באזור הלכודים והקשו על הפעילות.

הכבאים נלחמו נגד הזמן, מתקדמים במאמץ רב בתוך הדירה בניסיון להגיע אל הילדים, לבושים ביגוד מגן ומסכות, מתיזים מים על האש, עד שהצליחו להגיע, ברגע האחרון ממש, אל שני הלכודים.

*P4*
החילוץ התבצע בסופו של דבר דרך הדירה והילדים הועברו באמבולנס וניידת טיפול נמרץ של מד"א לבית החולים וולפסון, ולאחר אשפוז של יום אחד שוחררו לבתיהם במצב טוב.

נזק כבד נגרם לדירה ולתכולתה.

 

משפחה שלמה הצלתם...
הכבאים עורכים טקס קצר ומעניקים למדלן דגלון של כיבוי אש ותגי יחידה לה ולאחיה הקטן, שנראה קצת מוטרד מההמולה סביבו.

בשלב מסוים הוא מחליט לברוח עד שייפסקו הצילומים.

ויקי, אמם של גבי ומדלן, קמה מבקשת לומר לכבאים כמה מילים.

היא מביטה בהם בעיניים דומעות ואומרת בקול שקט, כמעט לוחשת, אבל בדממה שבחדר אי אפשר להחמיץ אף מילה:
"לפני שנה איבדנו ילדה ממחלה קשה. איכשהו הצלחנו להתגבר, אם לא אתם..." קולה של ויקי נשבר. הכבאים מביטים בה, ואני מוכן להישבע שראיתי יותר מעין גברית אחת מתלחלחת.

"לא היינו מצליחים לשרוד עוד מכה" היא אומרת להם "אתם הצלתם את כל המשפחה".

 

*P5*ויקי: "כשהגעתי לבית החולים וראיתי את שניהם נושמים ובהכרה, נרגעתי. באותו הרגע ידעתי שהחיים שלי יימשכו.

אני רוצה לשלוח מליון תודות לאנשים המדהימים האלה, שאם לא הם, אם לא האומץ שלהם ועבודת הקודש שהם עשו, הילדים שלי לא היו כאן היום".

היא מביטה בילדים שלה במבט של אמא, מחפשת להגיד את שאין לומר במילים.

"כל החיים שלי אני אודה להם. כל יום ויום בשארית חיי".