"להתנדב פירושו לתת את הנשמה ואת הלב מבלי לצפות לתמורה.

להתנדב פירושו להשקיע כל דקה וכל שנייה מבלי לחכות לתודה.

להתנדב פירושו לחשוב פחות על עצמך ויותר על אחרים.

להתנדב פירושו להאיר בכוחך מקומות חשוכים."

חצרות פרטיות הן מקום נפלא.

הילדים קטנים יכולים לשחק בבטחה, האימהות יושבות ומנקות את הראש מתלאות היום שרק חציו עבר, שכן פוגש שכן, ילדים מתבגרים יכולים לשבת למטה בלי השגחה ובלי פחד שיסתובבו במקומות לא רצויים.

 

אבל מה קורה שהחצר מוזנחת? הכול נראה מדכא, לאף אחד אין חשק אפילו לעמוד דקה מיותרת בחוץ, שלא לצורך.

לעיתים לשכנים אין מספיק כוח להתחיל להרים פרויקט של ניקוי החצר והבאתה למצב סביר.

 

לשמחתנו, היום נותבו לחצרות אלו צמחים, מתנדבים והמון רוח טובה.

אני ביליתי את יומי  בחצר של שד' ירושלים 48.

כשהגענו מלאי מרץ בבוקר וראינו את ערימות הזבל, הבנו למה לדיירים קשה להתחיל  להזיז משהו - הגינה פשוט ענקית, מוזנחת ומייאשת.

 

הבוקר החל  על צד שמאל.

קבוצת מתנדבים שהייתה אמורה להגיע, החליטה ברגע האחרון לא לקחת חלק  ביום הזה.

המשאית עם הציוד הגיעה באיחור, כך שלא נותר לנו-  שלושה מתנדבים די המומים – אלא להתחיל לאסוף זבל ולנסות ולהבין איך נצליח להתגבר על הכול.

 

מה לעשות שאני חוטאת באופטימיות יתר?

פתאום הגיעו עובדי גנים ונוף עם חרמש חשמלי, מגרפות וצמחים. פתאום השמש נראתה הרבה יותר מאירה, מתחילת הבוקר המעט קודר.

ברגע שנכנסנו לקצב עבודה, החלו להגיע גם מספר מועט של תושבי המתחם, אם כי קצת סקפטיים ביכולת שלנו להגיע להישג כלשהו.

לזכותם יאמר שהם לא התייאשו והמשיכו לעבוד לצידנו לאורך כל הדרך.

 

בשעת צהרים הגיעה קבוצה של חיילים, שבדרך כלל עסוקים בעבודה משרדית.

לא להאמין איך הם הסתערו על החצר, כאילו זה אצלם דבר שבשגרה לגרף, לחפור, לשתול ולאסוף זבל וגזם.

התושבים שהחלו לחזור מהעבודה והתלמידים, שאך חזרו מבית הספר, שינסו מותניים והצטרפו אליהם ופתאום, מחצר מלאה זבל, החלה להתגלות פנינת חמד.

 

שולחן עם קפה ועוגיות מתוקות צץ לו, נשים עם תינוקות הוציאו כסאות החוצה וצחקו.

החצר הלכה ולבשה פנים חגיגיות ונעימות.

השעות חלפו, והעבודה נמשכת ונמשכת.

שעת בין ערבים חלפה החיילים עזבו.   

התושבים המשיכו בטיפוח וניקוי החצר. 

שכנים נוספים חזרו מהעבודה והצטרפו למשימה. פתאום כל אחד רוצה לנקות ולשתול.

תוכניות להמשך עבודה בחצר נרקמו, שכנים שמעולם לא דיברו ישבו ושתו קפה שהכינה אחת השכנות.

האווירה היתה מקסימה וחברותית, כפי שלא חווינו הרבה זמן.

ולא רק אצלנו היה כך. מהדיווחים משאר החצרות עלתה אותה התמונה - כולם הפיקו כל כך הרבה תועלת מיום אחד, שחולל שינוי כל כך גדול.

 

תודה למיטל להבי ואחמד משהראוי, תודה לעמותת "רוח טובה" לעיריית תל-אביב-יפו, למשלמה ליפו,לחברה להגנת הטבע, ליעקב גילת מפרויקט "עץ נולד", למתנדבים ולדיירים.

הלוואי ויהיו עוד כמה ימים כאלה בשנה.