כמו סבתא טובה שמכינה מטעמים והפתעות לנכדים, כך הכינה את עצמה יפו לקראת הלילה הלבן.

הזיכרון מהשנה שעברה היה טוב כל כך, שלא היה ספק כי ההמונים יגיעו ויחיו קצת את האזור.

כנראה שלא תמיד הציפיות מתגשמות. חוץ מנמל יפו שאכן ענה על הציפיות שאר המקומות היו דיי שוממים. 

נכון שהיה משחק גורלי ובעלי העסקים נערכו לקראתו עם מסכי ענק, אבל זה לא בגלל המשחק.

אני שונאת להגיד "טוב זוהי יפו" ולכן...... אבל ההרגשה הייתה כי יפו לא נכללה באירועי הלילה הלבן.
אפשר היה להרגיש את זה מהערכות העירייה שלא הציבה מחסומים, מהמשטרה שלא העמידה כוחות - פרט לניידת מג"ב בודדה שעמדה ובפינוי האשפה.

בשעות אחר הצהרים הסתובבתי קצת בשוק עמיעד ובנמל ושמעתי את ההתרגשות בקולות הסוחרים לקראת הלילה.
בערב, כשירדתי  מהבית, ראיתי כי החנייה מצויה בשפע הנחתי כי כנראה מוקדם מידי ובהמשך  יתמלא הכול. 

ברח' חנינא בן דוסא נערכו עם מסך ענקי והקרינו סרטונים לרחוב שומם. בתי הקפה, הדוכנים, הגלריות - כולם חיכו, אך הלילה הלבן לא נראה לבן כל כך. 

קהל רב מילא את הרחבה בנמל ואת ליבי מילא בצפייה שמאוחר יותר, גם בשוק הפשפשים המצב יהיה דומה. 

כבר בכיכר השעון ידעתי ששום שינוי לא יהיה.
הכביש לאבולעפיה היה פנוי. שום פקק, דבר שגרתי ביום רגיל, שום צפירה של נהגים חסרי סבלנות.
דממה מוזרה קידמה את פניי, דממה וריקנות.      

רכבים בודדים שהגיעו ליפו הבחינו כי אין כאן כלום ויצאו במהרה.

ברדיו ביקשו שלא להגיע לשד' רוטשילד עם רכבים כי הכול שם כל כך חסום.   

רציתי לצעוק: "בואו לכאן, כאן יש מספיק מקום", אבל שום קול לא יצא.
נעלבתי.
נעלבתי בשם הסוחרים, נעלבתי בשם התושבים שיצאו וגילו שהכול שומם וחשוך, נעלבתי מהעירייה שהתעלמה מיפו.     

הלכתי הביתה מאוכזבת מאוד. 
הלילה הלבן התגלה כלילה אפל נוסף.