אפתח בגילוי נאות: אינני מבקרת תיאטרון במקצועי, לכן אין מדובר כאן על ביקורת לשמה, אלא יותר על תחושות אישיות שנוצרו מחוויה מעצימה של צפייה ענוגה, מעיין חוות דעת מפרגנת ובלתי מחייבת.
מאז ומתמיד סברתי כי יש בנשיות משהו שמושך את הגברים המעוניינים לחוות ולו לרגע קט, איך זה מרגיש להיות אישה – עם הישות אמוציונאלית ורגישה מצד אחד ויכולות בלתי נדלות לעמוד בכל הטרגדיות של החיים, מצד שני.
בפורים הקרוב תבדקו כמה גברים התחפשו לדמויות נשיות ותיווכחו לדעת שאני צודקת.
בהצגה הזו הסברה שלי קיבלה תוקף היסטורי כי "פרימה דונה" מאת ג'פרי הטשר, המוצגת בתיאטרון "גשר" (נגה), מספרת את סיפור חייו של אחד מגדולי השחקנים, אדוורד קינסטון, אשר במאה ה-17 כבש את התיאטרון הבריטי בזכות המשחק הנשי המהפכני שלו. הוא השכיל לשחק דמויות נשיות בעת בה נאסר על נשים לעלות על במה והגברים שיחקו את הנשים בטענה כי במשחק של אישה את הדמות הנשית, אין שום דבר אמנותי (אדוורד קינסטון).
ההצגה מגוללת את חייו של השחקן המוכשר ויפה התואר אותו מגלם ישראל (סשה) דמידוב שגם ניחן בקסם אישי מכשף, עד שמלך אנגליה מסבך את הכול על ידי הוצאת צו האוסר על גברים לשחק דמויות נשיות. כאן העלילה מסתבכת והדמות הנערצת עוברת מהפך והופכת לבלתי רצויה, נרדפת וחסרת תהילה ופרנסה. במקביל, המלבישה הכריזמטית של קינסטון, מריה שמה, כובשת את התיאטרון האנגלי על ידי יכולת המשחק שלה ובזכות ההיכרות הקרובה עם הכוכב קינסטון שהעניקה לה את ההיכרות עם הטקסטים ועם הניואנסים הייחודיים בדמויות אותן שיחק.
על העיבוד הלשוני העברי של המחזה אחראי רועי חן והבמאי אלכסנדר מורפוב אחראי על הפיכתו למופת תיאטראלי.
הבמה עוצבה כ-מאחורי הקלעים של במת התיאטרון הבריטי.
מזימות, תככים ומיניות אסורה
הקאסט המרשים: ישראל (סשה) דמידוב - הכוכב הגדול של גשר, אלון פרידמן, מיקי לאון, נטע שפיגלמן, גלעד קלטר, רות רסיוק, קארין סרויה, אורי יניב, ויט פוקס, פאולו אדוארדו מוארה, טל קלאי, אירית דקל, בר שדה, עובר במהלך ההצגה מספר לא מבוטל של מטמורפוזות.
הם מחליפים תלבושות ותפקידים, רוקדים, שרים ומשדרים רעננות בימתית ואנרגטיות שלא תראו ב"הבימה" או ב"קאמרי". הבמה העמוסה באביזרים ואפקטים מצליחה להציג בערך את כל ההיסטוריה התרבותית הבריטית, מאז המאה ה-17 ועד להופעת הפופ.
כך למשל חושפת הבמה את התככים בין השחקנים בחדרי ההלבשה, את המתרחש בארמון המלוכה בין המלך לבין נערת הליווי האהובה עליו, את היחסים של קינסטון עם גברים בחדרי חדרים ועם נשות האצולה העליזות והמעריצות בסלוני האריסטוקרטיה המעוטרים בפייטים, שמלות סאטן ופאות נפוחות.
במילים אחרות, הבמה היא הכלי בידי הבמאי שיצר מחזה נועז,מורכב וחוצה את גבולות התיאטרון הממסדי ה"מסורתי".
זוהי הצגה על כסף, קהילה, מגדר וכוח.
זוהי הצגה על גחמנות השלטון שבכוחה להרוס את חיי האדם הקטן המתרסק לרסיסים לנוכח כוחו.
פרימה דונה חושפת את האגו בשיאו וגם בנפילתו הכואבת, על העמדת פנים ועל שבריריות התיאטרון.
סיפורו של השחקן הנודע כ- "אחת הנשים היפות באנגליה" בזכות משחקו המשובח בלבוש נשי, מובא לצופה בביצוע מדויק ומהמשובחים שראיתי, לא רק ע"י השחקן הראשי דמידוב, אלא גם ע"י כל הקאסט שמשחק לצידו. הבחירה של גשר בקאסט צעיר ורענן הופכת את המחזה הקלאסי שכבר הספיק להפוך גם לסרט הוליוודי רווי דרמה, לחוויה תיאטראלית מזן אחר.
העטיפה הצבעונית שיצרו התפאורה והתלבושות ושילוב של סצנות המלוות במוזיקה מודרנית הפיחו בסיפור בריטי השייך למאה ה-17 רלוונטיות.הקצב של הסצנות ומורכבותן התיאטראלית פשוט מעוררים התפעלות.
לכו לראות!
באופן אישי, אני מעריצה את היכולת להפוך את הקלאסיקה הקשה לעיכול, למשהו רלוונטי, תוסס, מהיר, מרהיב ו... מודרני. המעברים בין דרמה לפרודיה, בין המאה ה-17 ה"עליזה" לבין המאה ה-21 האפלה נוצרים גם בזכות המשחק המשובח והקהל עובר בדילוגים קלילים בין התיאטרון האנגלי רווי המוסכמות לבין התיאטרון העכשווי נטול החוקים. בהחלט מרשים.
התחושה שעמה יצאתי היא, שבתיאטרון גשר נולד ז'אנר תיאטראלי צעיר ואיכותי שהתיאטרון ה"בוגר" של התרבות הרוסית עוטף אותו, מטפח אותו והופך אותו למופת ופאר גם כשמדובר על נושאים קצת פחות רלוונטיים לקהל הישראלי המפונק, אוהד הריאלטי.
למועדי ההצגה "פרימה דונה" - לחצו כאן
|