יום הולדת 30 הוא יום ההולדת רציני וחשוב ביותר. הוא פותח את המעבר בין תקופת גיבוש הזהות לתקופת הבגרות ומסמל דרך חדשה. יום הולדת 30 הוא מרשים וחשוב במיוחד כשמדובר על תיאטרון, ובמיוחד כשזהו תיאטרון פרינג'.

אם לוקחים בחשבון שמדור על תיאטרון פרינג' שהוקם על ידי בן אדם אחד, המשמעות של יום הולדת 30 מתעצמת פי כמה וכמה.

ביום שלישי, 8.10.13, חגג תיאטרון הסמטה שביפו העתיקה את יום ההולדת החשוב הזה שמסמן יותר מהכול את האמונה בתיאטרון שוליים, את העשייה המפרכת של כל המעורבים בו ובמיוחד של מנהלת התיאטרון עירית פרנק. 
בעיניי זה גם מסמן את ההצלחה של התרבות בכל מחיר, בלי קשר למקום או לזרם אליו היא משתייכת. האירוע נערך באמפי תירוש שביפו העתיקה, שם הוקמה במה מרהיבה ואלפי אורחים שבאו לחגוג את הגיל המופלג של התיאטרון האהוב, לא נבהלו מהרוח המקפיאה, אלא נכחו שם בנפשם ובגופם. כך לפחות זה הצטייר בעיניי מהמקום ממנו השקפתי על המוזמנים על מנת לתעד את האירוע ההיסטורי.

תיאטרון הסמטה הוא תיאטרון פרינג' הוותיק בישראל. השם "תיאטרון שוליים" לא ניתן לו בשל שוליותו או שוליות התכנים שלו, אלא מכיוון שהוא מהווה אלטרנטיבה חדשנית לזרם המרכזי אליו משתייך התיאטרון הממסדי. 

יוצרי תיאטרון פרינג' מחפשים דרכים חדשות תוך עיצוב אמירה תרבותית אחרת, הם אינם מחויבים לנורמות המוכתבות על ידי הממסד או לטעמו של הקהל. ייחודיותו של תיאטרון הסמטה באה לידי ביטוי במיקום המיוחד בסמטת המזלות שביפו העתיקה, במבנה הפנימי שמאפשר דיאלוג בין הקהל והאומנים ובפסטיבל אביב ישראלי שמקיים התיאטרון מדי שנה. 

הרבה אלמנטים מייחדים את תיאטרון הסימטה מהאחרים, אחד מהם הוא העובדה שרוב ההצגות בו "רצות מרתון", כמו ההצגה "סינים סינים" למשל ששיחקה יותר מ-800 פעם על בימת התיאטרון ושנדרשו יותר מ-800 שחקנים כדי לשחק בה לאורך שנים.

אירוע חגיגות ה-30 לתיאטרון לוו בהמון אהבה מהמעורבים בתעשיית התרבות שלא חסכו בברכות לבביות את התיאטרון, את שחקניו ואת מפעיליו, את הצגותיו ואת האיש ניקו תינאי שהקים אותו. הערב התחיל בכיבוד וקבלת הפנים שבה נראו שחקנים דגולים, אנשי מפתח מיפו ואנשי תרבות ישראלית מוכרים ואהודים. לאחר מכן כולם הוזמנו לתפוס מקומות על מדרגות אמפי תירוש והחל מופע חגיגי, בהנחיית בוגרי תיאטרון הסמטה וכוכבים בזכות עצמם- ליאור מילר ושרון זליקובסקי. 

מצדיעים ל-30 שנות יצירה

ירון קליין, מנהל החברה לפיתוח יפו העתיקה פתח את הערב בדבריו הנרגשים, אחריו עלה לבמה משה אבגי שדיבר על כך שיש לפרינג' מקום מכובד בתל אביב יפו, מכיוון שתיאטרון הסמטה הוא חלק מהותי מהעיר. אחריו עלה לבמה ראש העיר מר רון חולדאי שאמר כי "יש הרבה סמטאות ביפו, אבל רק סמטה אחת בעיר הזו הפכה למוסד והסמטה הזו פורצת דרך כי היא מהווה שדה ניסוי מרתק לקיומו של התיאטרון ישראלי". 
עוד ציין,  גם כי מתיאטרון שוליים שנוצר ב"סמטה" הפך תיאטרון הסמטה עם הזמן למרכז הפעילות התרבותית בעיר.

בתום הברכות והמחמאות הוצג על הבמה קטע מתוך הצגת "סינים סינים" ובסיומו, השחקנים הודו לניקו ניתאי, שישב מולם בשורה הראשונה, ידיו שעונות בפשטות על הדשא, ואמרו כי "אנחנו הילדים של ניקו, אדם שהנפילה שלו נוסקת לגבהים מכיוון שהוא בדומה לאבא גוריו דואג ועוטף את ילדיו בדאגה וגם חוטף מהם אחרי זה".

לאחר מכן שודרו על המסך ברכות וידאו מצולמות של בכירי אנשי התרבות והתיאטרון בישראל וביניהם מנהלי התיאטראות ומנהלת אגף הרבות של עיריית תל אביבי יפו איריס מור שציינו כי תיאטרון הסמטה אינו שיגעון בר חלוף, אלא מוסד שעתיד להישאר על המפה מכיוון שהוא מהווה את המעבדה שמתוכה יונק התיאטרון הממסדי בישראל את תכניו. היא הוסיפה כי תיאטרון הסמטה הוא פרינג' אמיתי, מתריס ואמיץ ב-30 השנים האחרונות, לכן היא צופה לו עתיד מזהיר על מפת התרבות בישראל למשך 30 השנים הבאות.

כשעירית פרנק, מנהלת התיאטרון עלתה לבמה, נשמעו בקהל מחיאות כפיים שלא היו מביישות כוכב. היא בירכה את כל המשתתפים והודתה לכל הנוכחים ואז סיפרה שלפני 16 שנה, כאשר הפיקה את אירוע יום הולדת 15 לתיאטרון, לא חלמה שתחגוג יחד עם התיאטרון גם את יום ההולדת ה-30.

עירית ציינה כי "הסמטה" פועל מתוך נאמנות לאלטרנטיבה, מתוך תשוקה עזה לתיאטרון ובלי לדעת מנוח. היא גם סיפרה כי במהלך 30 שנות פעילותו, עברו בתיאטרון הסמטה כ-2000 יוצרים שהאמינו כי תיאטרון הוא דרך חיים ודת לחילונים, כי השאיפה שלה ושל יוצר התיאטרון היא להפוך את "הסמטה" לבית לאומנות. 
לאחר שסיימה עירית פרנק את דבריה, הוצג על הבמה קטע מתוך ההצגה "פרחה שם יפה" .

אחר כך עלו לבמה שחר ואהוד אריאל, שהגיעו לייצג את אביהם מאיר אריאל ז"ל שהופיע בתיאטרון בכל יום שני החל משנת 82 ועד למותו. את הערב החגיגי סיימה הופעה מיוחדת של דניאל סלומון ודנה עדיני.

עוד השתתפו: דליה שימקו, אורי הוכמן, נטע פלוצקי,  גיל קופשט, ניר פרידמן ושחקני התיאטרון.

 

אחת המברכות אמרה ש"בגיל 30 מתחילים לחיות" ואני לחלוטין מסכימה איתה. כשההתחלה הזו מוקפת בהערכה ואהבה כה עצומות כפי שהיה ניתן לחוש בערב החגיגי הזה, אני בטוחה שמצפה לתיאטרון שגשוג ופעילות ענפה לפחות למשך 30 השנים הבאות.