לאורך כל ההצגה PEEP המוצגת בתיאטרון 'הסמטה' לא הצליחה עלמה (השחקנית מירב קופרברג) 'למכור' לי את האשליה של החשיפה הנפשית הגדולה, האחרת, האמת.
עלמה מציגה את סימפטום 'האישה הנבגדת', התמימה שנגעה בקצה האפור ולאחר שעשתה
שיעורי בית בעולם הקר והאכזר, היא מוכנה ללמד את הצופים על נבכי החיים. למרות מראה משובב נפש של השחקנית החתיכה וריקודים לוהטים, זה לא הספיק כדי להעביר לצופה את ההרגשה המיוחדת שכ"כ חיפשתי - ההזדהות של כל אחד ואחד מאיתנו עם הבדידות, עם החדשנות, עם הראייה האחרת של הדברים מעיניים מיוחדות.
|
עלמה ומיקי הן חברות מילדות המחליטות להגשים פנטזיה משותפת ( יותר נכון פנטזיה של מיקי)להשכיר דירה בת"א ולחיות את החיים הפרועים ב'עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות'.
הזוגיות בין עלמה למיקי לא נושאת פרי, עלמה היא דמות נזקקת, נזקקת לאהבה, לחום, לתמיכה, היא לא מקבלת אותה ממיקי שאף משפילה אותה פיזית ונפשית ונותרת לבדה.
עלמה מספרת באחת הסצינות איך הזדעזעה שבאחד מהמפגשים האינטימיים בינן לבין נשים עשירות לסביות, היא כואבת כאשר היא רואה את בת זוגתה שוכבת עם אישה עשירה על המדרגות, ההרגשה היא שעלמה מקנאה שבת זוגתה יוצרת אינטימיות עם אישה זרה כאשר איתה עצמה,עלמה היא אינה מסוגלת להגיע לכך ולו במעט.
בהצגה מועברת התחושה שעלמה בודדה גם במערכת הזוגית ואף נותרת בבדידותה לאחר מכן.
כבר בתחילת ההצגה עלמה מכניסה את הצופה לסיטואציה שבה היא מנסה לתפוס יונה שוב ושוב. יונה המנסה לנגוע בחופש , היא רודפת אחריה שוב ושוב ואינה מצליחה לתפוס אותה.
במוחי עברה המחשבה הבלתי נמנעת שלמעשה עלמה מדומה ליונת חנק כלואה, היא רודפת אחריה כפי שהיא רודפת אחריי עצמה ב'מרדף החיים' המאוס, היא לא מוותרת והורגת אותה לבסוף, כפי שהיא מענה את נשמתה הפצועה, זו שרק רוצה ללטף את ראשה של היונה ואולי בסופו של דבר לנוח כשבפיה מונח ענף של עלה זית.
התפאורה על הבמה היא דלה, על הבמה נראה כיסא מיותם שעליו מגלמת השחקנית את הבחורה המוזנחת, רקדנית הפיפ - שואו הלוהטת, ואת חולמת החלומות.
עלמה מספרת בכעס מהול בעצב עמוק על מערכת היחסים הסבוכה עם בת זוגתה לשעבר.
בהתחלה זה היה מעניין: פתיחת צוהר לעולמן של נשים לסביות בת"א, חוויות חדשניות וסיפורי זימה, התמודדות עם רצונות חדשים, ריצוי בת הזוג מול רצון ולו הקטן ביותר לעמוד על רצונך שלך.
אולם, עם התפתחות העלילה, הבנתי שעם כמה שהרצון היה להעביר 'חשיפה' הוא בעצם העביר בלוק גדול על ההצגה, ועל הצופה.
למרות מראה משובב נפש של השחקנית החתיכה וריקודים לוהטים, זה לא הספיק כדי להעביר לצופה את ההרגשה המיוחדת שכ"כ חיפשתי - ההזדהות של כל אחד ואחד מאיתנו עם הבדידות, עם החדשנות, עם הראייה האחרת של הדברים מעיניים מיוחדות.
בנוסף, היה משהו מאוד מטריד ומביך כאשר השחקנית החלה להתנועע בריקוד סטפרטיז חושני שלמעשה ניסתה 'להעביר את הכאב בנונשלנטיות' אך נכשלה בכך.
מוטיב ה'פיפ-שואו' חוזר בהצגה, הרעיון היה לחשוף את הגוף ומעל הכל את יתמותה של הנפש, אך בהצגה נראה שוב ושוב הגוף ש"מחפה" על 'אובדן הופעתה של הנפש' במחזה.
מוסיקה: ארז טודרס
כוריאוגרפיה: אליק ניב
עיצוב תפאורה: לליב שלו
בניית תפאורה : יונתן ברגמן
תאורה: גיא גלילי
|