עבודה זרה / תערוכה קבוצתית
נמל יפו - לפרטים ושעות פעילות - לחצו כאן

נמל יפו מסתמן בחודשים האחרונים כאלטרנטיבה ראויה למוזיאונים מהצפון. 
לשוחרי האומנות אין רגע דל, קודם תערוכת צילום ענקית בסוכות, אחר כך תערוכת ציורים ייחודית עם ייבוא וניחוח צרפתי ועכשיו התערוכה הישראלית "עבודה זרה", המראה כי גם בארץ אפשר לעשות אומנות מחאה.

התערוכה "עבודה זרה" מורכבת משישה מיצבים המייצגים כל אחד נקודת מבט רעננה על המציאות הישראלית והמערבית של שנות האלפיים. העבודות העשויות מחומרים נפוצים כמו ניילונים, זכוכית, עץ, עור ופלסטיק מצליחות להגיד כמה דברים על הכאן והעכשיו ולבטא את נקודת המבט של כל אחד מהאמנים. 

התערוכה גם מתהדרת בנוכחות לא מבוטלת של רוב נשי יוצר ובכך מבטאת קול  נשי המסרב להיות מודר מהמרחב החברתי והציבורי והמוכיח שגם לנשים היוצרות יש כמה דברים לומר על "המצב". 

עגל הזהב עדיין כאן
הנכנסים מכיוון הנמל נתקלים בחלקה הפותח של התערוכה בעבודתה של אודליה אלחנני. על הקיר מוצג עגל בגודל כמעט טבעי עשוי תיקים ורודים של לואי ויטון. 
אותם תיקים שאם תרצו לרכוש אחד מהם לעצמכם תצטרכו להגיע לכיכר המדינה ולהיפרד מכמה אלפי שקלים. אך אין דאגה, האמנית רכשה את התיקים מהמקום בו הם מיוצרים, מתפרה ברובע הסיני של ניו יורק ובכך ביקשה למסור מסר על העולם שבו אנו חיים. עולם שבו הסגידה לעגל הזהב התחלפה בסגידה למותגים ובצריכה בלתי פוסקת. 

ממש כשם שבני ישראל שילמו את מחיר הסגידה כאשר נאלצו לשתות מים ובהם אפר עגל הזהב שיצרו, כך פועלים ברחבי העולם השלישי משלמים את מחיר הצרכנות של אנשי העולם הראשון בעבודה קשה שמשעבדת את חייהם. העבודה מזכירה גם את הפריסה של בשר הבקר באיטליזם ובמעדניות לנתחים-נתחים ומעידה בכך על החומרים מהם עשויים תיקי העור וגם על אוכלוסיה נוספת שמשלמת את מחיר התאווה שלנו לעוד, בעלי החיים.

חזית נשית מאוחדת
בחדר השני מוצגות כמה עבודות זו לצד זו. העבודה הראשונה בה נתקלים המבקרים בחדר זה היא עבודה בשם "מעמד נשים" של האמנית עידית דקל. העבודה מציגה 40 בובות אבסטרקטיות של דמויות נשיות עשויות בד דבק וברזל והעומדות כמקשה אחת מול הצופה, ובכך מציגות חזית מאוחדת. 
הדמויות מזכירות את הצלמיות העתיקות ואת דמויות ונוס שהיו סמל לפריון הנשי לפני עשרות אלפי נשים. הבד המכסה את הדמויות מעיד על הדיכוי הנשי שהוא מנת חלקן של נשים בתרבויות רבות ברחבי העולם עד ימינו  בדמות כיסויי הבד אותם מצוות הנשים לעטות. 

ההסבר המלווה את המיצג מזכיר לנו שגם אנחנו הנשים החיות בעולם המערבי נתונות לפיקוח ולדיכוי, אך כזה מסוג אחר, בצורת דיאטות, דימוי גוף השואף לרזון ולנעורים ופנייה לניתוחים פלסטיים כדי לעמוד בסטנדט יופי נשי בלתי אפשרי להשגה.

מאדמה וטבע אל פלסטיק וברזל
ממול לעבודתה של דקל מוצגת עבודה אחרת שונה לחלוטין הכוללת  עצים משולבים אלו באלו היוצרים נוף פנטסטי ולא קשור למקום בו הם מוצגים. 
האמנית נחמה בורק משתמשת בעצים שרופים, או כאלו שעברו גיזום ועקירה ומשלבת בתוכם פולימרים פיגמנטים ונירוסטה ליצירת הנוף הבדיוני. בנוף זה המראה האורבני נראה מלאכותי והמלאכותי נראה טבעי ומתעתע. 

היער הוא מוטיב חוזר בתרבות ובאמנות הישראלית גם בשל ההשפעה של התרבות האירופאית וגם כאזכור למעשי הזוועה שהתרחשו ביערות אירופה בזמן מלחמת העולם השניה. 
כאן היער הוא לא רק המקום המאיים על שלוות חיי האדם אלא בהיפוך תפקידים היער הוא הקורבן עצמו כאשר העבודה מתייחסת גם ליחסים בין האדם לטבע ולעובדה כי במודרניות האדם זר לסביבתו עד כי הוא זקוק להביא את הסביבה אליו לחללים מלאכותיים כמו זה שבתוכו מוצגת התערוכה כדי להרגיש קירבה לטבע וליצור משמעות בינו לבין האדם.

התייחסות אקולוגית ניתן גם למצוא בעבודה הבאה, עבודה בשם "שמורת טבע" של האמנית הגר פלטשר. העבודה המרהיבה נראית בתחילה כשטיח צמחייה צבעוני הפרוש על רצפת הבטון של חלל התערוכה, אך המתקרבים מבחינים כי למעשה הצמחייה מלאכותית ועשויה מניילונים ופלסטיק ביד אומן. העבודה משתמשת בחומרים מסוכנים לסביבה שאינם מתכלים כדי ליצור טבע מלאכותי. 

העבודה שנוצרה בידי האמנית בשיתוף עם קבוצת נשים פליטות מאריתריאה מביעה גם פן של עבודה נשית, עבודות האריגה והמלאכה המסורתיות, שנתפסו לאורך ההיסטוריה כפחות איכותיות מעבודות מלאכה שבוצעו בידי גברים. בעבודה זו העבודה הנשית מתחברת לטבע, במין תחושה של אימא אדמה ויכולת יצירה ומחזור של הפסולת לדבר בר קיימא, יצירתי ומיוחד שיש בו גם כדי לשקף לנו את השימוש שאנו עושים בחומרים אלו ואת הנזק שאנו גורמים תוך כדי כך לסביבה הטבעית. 

על ציונות, דת ומדינה
שתי העבודות האחרונות בתערוכה מתייחסות, כל אחת בדרכה, לנושא מהותי אחר במסגרת החיים בישראל, היחסים בין האדם לדת ולמדינה. עבודתה של דפנה תובל מרקס מציגה צלמיות זכוכית ענקיות וצבעוניות המשקפות את האור המגיע מבחוץ והמזכירות ויאטרז'ים של כנסיות נוצריות. האמנית גם מבקשת להתייחס לחזון הציוני ולאור שחזון זה ביקש להביא באופן המהפכני שבו ייסד את מדינת ישראל. 
אך בפועל כיום אנו עומדים בפני שברו של החזון הזה, דבר המומחש בתערוכה כאשר האור הארץ ישראלי החזק מבחוץ מוחלף באור של תאורה מלאכותית המאירה רק באופן חלקי את צלמיות הזכוכית ללא יכולת לבטא את הפוטנציאל הטמון בהן מבחינת תאורה ומשחקי אור וצבע. 

עבודתו של שמואל מתן, נראית בתחילה חידתית ובלתי ברורה. סביב מה שנראה כשני עמודים שחורים מונחים כמה עשרות עיגולים שחורים ואפורים. העבודה המורכבת מצינורות ביוב באה לייצג עדת מאמינים חרדים לובשי שחור המתכנסים סביב נכבדים העדה והעושים כדברם. האמן יליד העדה החרדית מכיר מקרוב את יחסי הכוח האלה ואת תופעת ההמון הנוהה אחר המנהיגים ובאמצעות העבודה הוא מבקש לעלות את הקשר הלא שוויוני בין המנהיגים למאמינים ולשאול האם בעצם קשר זה אינו סוג של עבודה זרה.
 

מהי העבודה הזרה שלכם? שואלת התערוכה המוצגת בנמל ומראה כיצד כולנו סוגדים לאלילים גם על סף תחילתו של אלף חדש. אנו צורכים יותר, רוצים יותר, הורסים יותר את סביבותינו ומוצאים לנו מלכים להמליך עלינו בדמות רבנים ואישי ציבור אחרים ובתוך כל זה אנו שוכחים לעבוד את שחשוב באמת, את הטבע שמסביבינו ואת טבע האדם. ששת האמנים המציגים בתערוכה מבקשים להזכיר לנו ולו לרגע אחד לעזוב את האלילים הפרטיים שלנו, לפקוח את העיניים ולנסות לדמיין מציאות אחרת. מציאות ללא עבודה זרה.