הדימוי, השם, והסבתא פרחה

"בא לי לרקוד ובא לי שטויות, בא לי לצחוק ולא בא לי עליך, בא לי בימים ובא לי בלילות, בא לי לצעוק: אני פרחה",  שרה עופרה חזה ב-1979 בסרט "שלאגר" של הגשש. 
השיר שנכתב על ידי אסי דיין הפך כשם הסרט לשלאגר מיידי, כזה שגם שלושה עשורים אחרי יודע הציבור הרחב לזמזם. בנוסף הלהיט שדרג את מעמדה של חזה לאחת הכוכבות הגדולות ביותר שידעה המדינה הזו. 

בד בבד הוא הפך לשיר שמזוהה עם מזרחיות מתנגדת ובועטת, כזו שלא מתביישת במה שהיא ולא מפחדת מהגדרות. אבל היו גם כאלו מהצד המזרחי שלא אהבו את השיר, לא הזדהו עימו וראו בו ייצוג גזעני שנכתב על ידי גבר אשכנזי.

ערב הנושא את השם "פרחה" הועלה ב"תיאטרון יפו". הערב שהורכב משירים מומחזים העוסקים במזרחיות, בעוני, בקיפוח ובנשים שהודרו מהשיח הציבורי, נוצר במסגרת מסלול שחקן יוצר חוקר באוניברסיטת תל אביב. את הקהל הנכנס לאולם קידמו בפתיחת הערב זוג נעלי לכה אדומות שהונחו מיותמות על הבמה, מוקפות בעיגול אור. 

הנעליים הבולטות האלה המתקשרות ללבוש נשי בוטה ונועז, הן סמל לערב הבועט והנושך הזה שבו שלוש שחקניות לא מפחדות לצעוק, להתבטא ולבקר. בהמשך כשעולות השחקניות על הבמה שתיים מהן לבושות בלבוש "פרחי" אופייני וצבעוני, השלישית "משתכנזת" לבושה בצניעות ומגיבה בתוקפנות כשהאחרות מקשרות אותה לכינוי "פרחה". 

אבל, כך שואלות השחקניות כמה דקות מאוחר יותר, מה עושה מי שפרחה הוא לא רק כינוי בשבילה אלא גם שם? מה עושה מי שפרחה היא אימה או סבתה, חלק מהזיכרונות הקשורים לבית, לחום או לעבר מפואר שננטש מאחור עם ההגעה לישראל? 

המזרחיות זועקת משירי משוררים
המציאות הישראלית של השנים הראשונות למדינה יצרה קיטוב בין האשכנזים למזרחים והדירה את הערביות המזרחית מהמרחב התרבותי, החינוכי והפוליטי של אותה התקופה. 

המנהיגים הדגולים של אז מיוצגים בהצגה באמצעות חתיכות בד עליהן מודפסות אמרות של גדולי אומה כמו בן גוריון ואבא אבן בדבר חוסר החינוך, חוסר התרבות והערביות המזרחית המאיימת להשתלט על המרחב הישראלי אשכנזי. 
פיסות הבד האלו הופכות לחלק מההצגה כשהן משמשות תוצר אותו מייצרות הנשים המזרחיות במתפרות בהן הן עובדות או כשהן מנקות בעזרת פיסות הבד את המפעל שבו הן מועסקות. 

השירה נחשבת לאחת האומנויות הפחות נגישות. לא רבים מתחברים אליה ומעטים עוד יותר רוכשים ספרי שירה או נוטלים חלק בערבי הקראת שירה. 

"פרחה" הוא ערב שמציג אומנם שירים של משוררים כמו סמי שלום שטרית ואלמוג בהר, אך עושה זאת בדרך נגישה לכל ובצורה תיאטרלית ששוזרת שיר בשיר עד כי לא ניתן כמעט להבדיל אחד מאחר ועד כי השירים הופכים לארוגים יחד במארג שזועק את זעקת המקופחים. 

מילה טובה נדרשת לומר גם על שלושת השחקניות סלי ארקדש, אביטל מישל מאיר ועדן אוליאל שעושות עבודה טובה ומצליחות לרתק את הקהל וליצור דמויות לרגע שמצליחות להיות אנושיות ולעורר חמלה, כבוד ולעיתים אפילו הומור, דווקא כזה שנוצר ממקום כואב. 

"הפרחה" של פעם היא "פרחה" גם היום
בסיום ההצגה הקדישו השחקניות את המופע לסבא וסבתא של שתיים מהשחקניות שנפטרו במהלך החזרות. אין מתאים כך נראה מלהקדיש לדור הקודם מחזה שעוסק בדיוק באותו הדור אך נדמה כאקטואלי גם כיום.

המחאה של "פרחה" לא הסתיימה בשנות השבעים עם הפנתרים השחורים ו"הם לא נחמדים" של גולדה. גם כיום המפגינים בהפגנות הצדק החברתי בתל אביב מסרבים כבר להיקרא "נחמדים". אם המחאות של פעם המובעות במחזה היו שייכות למגזר מדוכא באוכלוסייה בשל המוצא שלו, היום המגזר הזה, כך נדמה רק הלך והתרחב. 

הדיכוי הכלכלי של ישראל בשנות האלפיים הוא חוצה מגזרים וכל אחד יכול להתדרדר לעבודה בשכר נמוך או למעמד כלכלי מחוסר דיור ופרנסה, גם אם השם שלו הוא ליפשיץ או רובינשטיין. 

במובן זה, הקהל שישב ב"תיאטרון יפו" יכול היה להזדהות עם המתרחש על הבמה, גם אם לסבתא שלו או לאמא שלו לא צעקו "פרחה" כשהיא עברה ברחוב. 

רעיון ודרמטורגיה: סלי ארקדש
בימאית ודרמטורגית: חנה ואזנה-גרינולד
שחקניות ושותפות ליצירה: סלי ארקדש, אביטל-מישל מאיר, עדן אוליאל
מעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים: יאנה ציקנובסקי
מוזיקה: איתי מאירי
עיצוב תאורה: אני אטדגי
ייעוץ כוריאוגרפי: תומר צירקילביץ