| בכתב העת כותבת שביד: "המסע בעקבות הגרוטאות שבהר הזבל הדגיש לי גם את העובדה שאי אפשר לגור ביפו ולא להתייחס להיותה עיר ערבית". לעומתה כותב טריגר, אוצר התערוכה: "הדברים השימושיים של אתמול הם הזבל של היום והפארק הירוק הסטרילי ה-"סביבתי" של מחר". |
לפני הגעתי לתערוכה, ערכתי תחקיר קצר על אריאלה שביד. חיפוש שטחי בגוגל הוביל אותי לכמה מסקנות:
1. אריאלה שביד היא גרושתו של הסופר והאמן אדם ברוך.
2. אריאלה שביד היא אמא של מנחה הטלביזיה עידו רוזנבלום.
3. אריאלה שביד שיחקה בסרט "כל ממזר מלך".
אני מתרגזת. מדוע היא מאוזכרת רק בהקשרים הנ"ל?
בתחושות של חוסר שביעות רצון מהמסקנות, פניתי לחיפוש נוסף ומעמיק יותר על שביד שהראה כי מדובר באמנית מרשימה וותיקה בשדה האמנות הישראלי; היא למדה בבית ספר לצילום בירושלים (הראשון בארץ) והחלה את דרכה כצלמת עיתונות, בעיתונים 'היום', 'דבר', 'הארץ', 'העולם הזה'.
לאחר מלחמת ששת הימים היא החלה לצלם בשטחים, במקומות שעד אז נחשבו חו"ל. שביד קיבלה הכרה גם בזכות צילומי הדיוקנאות שלה, בהם תיעדה אמנים ישראלים מרכזיים (כמו יוסף זריצקי, אריה ארוך, לאה ניקל ואחרים).
עוד למדתי עליה כי היא בחרה להעמיק את הידע שלה בתחום הפסיכולוגי חברתי, רכשה תואר בעבודה סוציאלית ואף עבדה בתחום. השילוב הזה הניב מספר פרוייקטים קהילתיים - סדנאות צילום משותפות לילדים מבתי ספר דתיים וחילוניים; סדנת צילום משותפת לנשים עולות חדשות וילידות הארץ; ופרויקט צילום למשפחות עם ילדים בסיכון.
ברזומה שלה מגוון רחב של תערוכות בנושאים שונים ומגוונים:
"היופי הוא הבטחה לאושר" - תערוכה שבמרכזה העיסוק במחלת הסרטן, "מעשה מדינה" - תערוכה לציון 40 שנה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, "האדום האדום הזה" - על הסוכריה על מקל, מחווה לאובייקט התשוקה של ילדותנו. "מכתב למערכת" - בה שביד משתילה את פניה במקום פניהן של נשים פלסטיניות בצילומים של מיקי קרצמן.
הר הזבל, הפארק, והגרוטאות הנטושות
בכתב העת של התערוכה כותבת שביד על הסיפור שמאחורי התערוכה הנוכחית - "עג'מי"; שביד, המתגוררת ביפו כבר 40 שנה, מספרת על "הר הזבל", כינוי שקיבל מצבור של פסולת בניין שנזרקה על חוף ים ביפו ושמקורה בבתי הערבים שננטשו.
לדבריה, הר הזבל המשיך לגדול כשהתושבים המשיכו לזרוק לשם זבל נוסף עד לכדי מצב שלא ניתן היה לשחות עוד בחוף.
אחרי שלושים שנה, כנראה לאור בקשותיהם החוזרות והנשנות של התושבים, העירייה פינתה את הזבל במשאיות והמזבלה הפכה לפארק ולחוף רחצה. הגרוטאות שנותרו בחול עוררו בשביד עניין רב והולידו את הרעיון לתערוכה.
הר שברי זכוכית
בתערוכה מוצגים תצלומים של חפצים מוארים, מונחים על משטח אדום, מנותקים מהקשרם; גיגית מפח, מסננת לפסטה ומפתח, נשמרו בצורתם המקורית. מיצג אחד של שברי זכוכית ירוקה מודבקים זה על זה בצורת פירמידה. נשברו ונבנו מחדש. החפצים מקבלים מעמד של בני אדם – במוקד העניין, כמו דיוקנאות של חפצים.
דווקא כשהם מנותקים מההקשר החפצים לא מצביעים על מקורם, חלקם מסקרנים, חלקם יפים, חלקם סתמיים אבל מבלי לקרוא רקע על התערוכה לא ניתן לדעת מנין הם הגיעו.
זה גורם לי לתהות – מהו נושא התערוכה?
פוליטיקה ופילוסופיה בצילום אחד
בכתב העת כותבת שביד: "המסע בעקבות הגרוטאות שבהר הזבל הדגיש לי גם את העובדה שאי אפשר לגור ביפו ולא להתייחס להיותה עיר ערבית".
לעומתה כותב טריגר, אוצר התערוכה: "הדברים השימושיים של אתמול הם הזבל של היום והפארק הירוק הסטרילי ה"סביבתי" של מחר".
עולות כאן שתי מטרות לתערוכה: הראשונה פוליטית - לשים זרקור על יפו כעיר ערבית, השנייה פילוסופית - לעורר מודעות ומחשבה על "גלגולו של חפץ".
נדמה לי שהמטרה הראשונה מתפספסת מעט, ושהאמירה הפוליטית המתבקשת, אינה נוקבת מספיק; ללא קריאה מקיפה של חומר הרקע לתערוכה אין דרך לדעת מה מקור החפצים וחבל. יחד עם זאת, הביקור בתערוכה והתחקיר הקטן שהתלווה אליו עוררו אצלי מחשבות רבות בנושאים הנ"ל וגרמו לי לרצות לקרוא ולחקור עוד בתחום, ומה תפקידה של האמנות אם לא זה?
מאת: לירון בנקין
