בתים מבפנים 2012 - החוויה האישית שלי
באמצע מאי, כשמזג האוויר עושה חשק לצאת ולחקור מצד אחד ומצד שני החמסינים הגדולים עדיין לא נוחתים, עיריית תל אביב יפו חוגגת (מזה כמה שנים ) סוף שבוע אחד של אדריכלות, עיצוב וסיפורי בתים.

 

קוראים לזה "בתים מבפנים" ולכבוד האירוע מתקשטים עשרות אתרים ברחבי יפו תל אביב ונערכים לקבל את העולים לרגל מכל רחבי הארץ. השנה זו השנה הראשונה שהחלטתי גם אני לחוות את האירוע.

 

בתחילה קצת נרתעתי מסיפורים על טורים ארוכים, צפיפות וחוסר נעימות שליוו את סיורי השנים הקודמות. אבל להפתעתי, לפחות באתרים בהם ביקרתי, הסיורים הפתוחים יצאו בזמן, תקתקו כמו שעון, התאפיינו בכמות מכובדת של אנשים ויחד עם זאת גם אפשרו תחושת מרחב נעימה. יכול להיות שבתל אביב המצב היה קצת שונה, אך בכל הקשור ליפו, החוויה השאירה בי בהחלט טעם של עוד.

 

בחרתי להתמקד בחלק היפואי הנקרא "המושבה האמריקנית". המושבה שוכנת על גבול יפו פלורנטין ותוכלו למצוא בה בתים מעץ שנראים לא שייכים לבניה מסביב. הסיפור מאחוריהם מעניין לא פחות. 

בשנת 1866 הגיעה ליפו קבוצה של אמריקאים ממדינת מיין שבארה"ב. אלו היו נוצרים הדוקים שהאמינו בבואו הקרוב של ישו לישראל ושלשם כך העם היהודי צריך לגור בארצו. בתקופה זו ביקר הסופר האמריקאי מרק טווין בארץ הקודש ותיאר אותה כ"ערימת אבנים שבורות". 

הקבוצה האמריקאית הגיעה לחוף הים ונתקלה בקשיים רבים כאשר כמה מחבריה נפטרו במהלך הדרך ממחלת הכולרה. גם בשנתיים הבאות דרכם של האמריקאים ממיין לא הייתה קלה והם לא הסתדרו עם קשיי הארץ ויחס האוכלוסייה המקומית. כך, לאחר שנתיים בארץ הם עזבו את המקום ומכרו את הבתים לטמפלרים הגרמנים שהגיעו מחיפה ליפו. 

הטמפלרים דווקא עשו חיל במקום, הצליחו בתחום החקלאות ופתחו מלון בשם "מלון ירושלים" שאירח את המהגרים היהודים שהגיעו לחופי יפו. המלון התאפיין בכך שבמקום מספרי חדרים, נקראו החדרים לפי שמות של נביאים בתנ"ך ושליחים מהברית החדשה.

 

אי אפשר לדבר על בית עמנואל, התחנה הראשונה שלי במושבה האמריקנית, בלי לדבר על חייו של הברון גריגורי אוסטינוב. הברון הרוסי הגיע לארץ הקודש לאחר שהפך לפרוטסטנט ובעקבות הוראה מהרופא האישי שלו בשל פציעה מנעוריו בחר לגור בחום של ארץ הקודש. 

הברון היה אחראי לשיפוץ המקום והפך את המקום לבית הארחה. בינתיים הוא חי עם אשתו השנייה מגדלנה שהייתה ממוצא פולני, פורטוגזי ואתיופי וילדיהם שנקראו על פי שמות מאגדות יפו.

הברון היה ידוע כדמות בזבזנית ומוזרה עד שתושבי יפו היו יכולים לראות אותו משוטט ברחובות עירום בדרך אל חוף הים. אחד מצאצאי הברון מוכר לנו כיום כשחקן הבריטי פיטר יוסטינוב שנקרא על שם דודו, טייס שנפל במלחמת העולם הראשונה.

דמות אחרת שקשורה לבית עמנואל היא הסופר ש"י עגנון שתיאר את המקום בספרו "תמול שלשום" וסיפר כיצד אחת הדמויות נקראת לבצע עבודות שיפוץ במקום. 
למעשה עגנון עצמו צבע בהזדמנות אחת את הגדר, כאשר חיפש עבודה ונקלע למקום, מלאכה עליה קיבל שני בישליקים תורכיים.

 
סיפורי חלונות ויהדות בכנסיה 

התחנה השנייה שלי בסיור הייתה כנסיית עמנואל. שם שמענו הסבר מעמיק על הויאטרז'ים המיוחדים של הכנסייה שנוצרו על ידי האומן הנוורבגי ויקטור ספארה.

ספארה היה נוצרי אדוק שבעברו שירת במחתרת הנורווגית בזמן מלחמת העולם השנייה. לספארה היו חברים יהודים רבים שנעלמו בתקופת המלחמה. ספארה ראה בניצחון על הנאצים ניצחון יהודי ולכן הדגיש בעיצוב הכנסייה מוטיבים יהודיים. 

כך במקום צלב אפשר למצוא באחד הויאטרז'ים המרכזיים נזר קוצים (לזכר הנזר שישו אולץ ללבוש) בצורת מגן דוד ובנוסף במקום הסמל הנוצרי על הקיר המרכזי כתובה כתובת שמגלמת את מהות הנצרות "כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו אלא נחל חי עולם" (יוחנן ג 16). 

סצנות נוספות שאפשר למצוא בחלונות המיוחדים מתארים סיפורים הקשורים ליפו כמו למשל הסיפור על פיטר שהחיה את טביתה. הכנסייה בהחלט מרשימה וכך גם העוגב הגדול הנמצא בה. אם ניזכר בעובדה שב1929 בזמן רעידת האדמה הגדולה שפקדה את יפו, הכנסייה לא ניזוקה כלל, נוכל להעריך עוד יותר את המבנה האדריכלי המרשים. 

העדנה שלה זוכה השכונה בשנים האחרונות הובילה משקיעים להעריך את הפוטנציאל העסקי שבה. כך מוקם בימים אלו פרויקט בשם The Village, פרויקט מגורים יוקרתי שנפתח לקהל במסגרת "בתים מבפנים" ומתאפיין בבתים דו קומתיים בסגנון מודרני המותאם לסגנון האמריקאי של הבתים הישנים של השכונה. כדי להתגורר במרחב, שיכלול גם פיאצה ציבורית פתוחה לקהל, תצטרכו להיפרד מבין 2.5 מיליון שקלים לשישה מיליון שקלים.

 

"מפלצת אדריכלית", או בית לשלום?
לסיום הסיור ביפו עליתי על מונית (קצת אחרי גיחה לאחד מבתי הקפה במתחם נוגה) לעבר דרום העיר אל המבנה המרשים של מרכז פרס לשלום. המבנה שבו משולבים 200 אלמנטים מבטון הארוגים זה בזה בצורה שבה נדמה כאילו החוץ נכנס אל הפנים (למעשה המבנה אטום לגמרי, בעיקר בגלל המליחות שמגיעה מהים הסמוך). התכנון המיוחד של המקום בא לשדר שלעמותה אין מה להסתיר ולהתמודד עם הסביבה הטעונה הרוויה במתחים בין יהודים וערבים ובין עבר לבין עתיד. המקום צופה לים וממוקם ליד בית קברות והוא כולל גם פארק שהעמותה מעמידה לטובת תושבי המקום.

 

האדריכלים מספרים שבתחילה איימו עליהם שתושבי יפו יהרסו את הפארק, אך למרות כל החששות, מסתבר שהתושבים דווקא שמחים על הפארק ושומרים על מצבו בצורה נפלאה. המרכז עצמו הוא ביתה של העמותה שהיא עמותה עצמאית ללא מטרות רווח היוזמת ומפעילה פרויקטים משותפים בין יהודים לפלסטינים מתוך מטרה של חיזוק החברה האזרחית. המרכז ביפו משמש גם מרכז קהילתי ומעניק סיוע משפטי והעצמה לתושבי המקום.

 

סיימתי את יום הסיורים ביפו בתחושה שתמיד אפשר ללמוד משהו על מקום, גם אם נדמה שאנו מכירים את המקום הזה היטב. ליפו אלפי שנים ולכל בית בה כך נדמה יש סיפור משלו ואנשים שהתגוררו בו. האנשים האלו מרכיבים את יפו כפי שאנו מכירים אותה, יפו שתמשיך לשלב בין ישן וחדש, מזרח ומערב ותמשיך להוות מוקד משיכה ועליה לרגל לבאים עליה מכל קצוות תבל.