בגלריה השכנה ב'בית האדריכל' - נפתחה תערוכת 'תהודת אחריות'.

האחריות הועברה במידה מסוימת אל הצופה הבוחר באיזו עבודה הוא רוצה לצפות ולכמה זמן. בלחיצה פשוטה על השלט יוכל כל צופה לשנות את תצוגת העבודות ואת החלל בו הוא נמצא. הגלריה מלאה במבקרים מלאי התלהבות מן המיצגים, ואף אחדים מהם מתקרבים אליי ומספרים לי על התרשמותם הגדולה מהתערוכה.

אמיר בנאי מציג בתערוכה מספר לי על שאלות שהתערוכה מבקשת להעלות אצל המבקרים.
מה קורה לבניין אחרי שהוא נולד? ומה קורה לו כשהוא מזדקן? מי צריך לקחת עליו אחריות ולדאוג לו?

אצל האדריכלים תכנון בניין הוא כמו הריון. מועלות השאלות: מה קורה לבניין אחרי שהוא נולד? מה קורה לו כאשר הוא מזדקן? מי צריך לקחת עליו אחריות ולדאוג לו?

אמיר בנאי פונה אל כלי עבודה הלקוחים מארגז הכלים של האדריכל ועוסק בחומרים או דימויים מאותו תחום. זוויות הצילום כמבטי חזית שטוחים, הגריד או הרשת כקובעי קומפוזיציה ומשחקי אור-צל כמימד עומק בצילום. אלו חוזרים בצילומיו אך כאן הם  לא  מופיעים ככלי תכנון אלא כהתאמות שנעשו על ידי אדריכלי היומיום, או כתוצרים של בלייה והתדרדרות. הוא בוחן את האדריכלות המאולתרת של המשתמשים ואת השפעתה על הבניין. 

לדבריו, העשייה האדריכלית יוצאת לאוויר העולם תחומה בסדר והיגיון, מספרת סיפור על כל השותפים לעשייה ומגרש המשחקים בו הם פועלים. האור, האקראיות, המשתמשים, הבלייה והזמן מביאים עימם צופן נוסף שעתיד לשנות את פניה. צילומיו עוקבים אחר השינויים, קטנים כגדולים, מייצרים אדריכלות חדשה ומראים את גבולות החזון האדריכלי, לעיתים הם מראים  את היופי באקראיות ולעיתים את המקום החסר באדריכלות למימד האנושי ולתהליכים תלויי זמן, כמו גם את המרחב הצר שיש לאלה להתקיים.

בתערוכה אני גם פוגשת  את האדריכלית והאמנית ורד פלוק . אותה מעסיק השיבוש שנוצר במבנה עקב השפעת הזמן. 

עבודתה "הפטיש והמגב", מתייחסת אל התיאוריה של הפילוסוף מרטין היידגר, לפיה אנחנו מבינים דברים לעומק רק כאשר משהו משתבש. היידגר הדגים זאת על ידי מבחן הפטיש: כשנגר מומחה מכה בפטיש - והפטיש תקין - לנגר אין צורך לחשוב עליו, הוא יכול לחשוב על ארוחת הצהרים או לשוחח עם חבר. 
ההכאה בפטיש מתנהלת באופן של 'התמודדות שקופה'. אבל, אם למשל, ראשו של הפטיש מתנתק במהלומה מהקת, הנגר עוצר לבחון ולהבין את הפטיש, את המקל, את המשקולת ואת החיבור ביניהם. עבודת הוידיאו של פלוק קושרת קשר הדוק בין שיבוש ובין הבנה לעומק של המצב הלא-משובש.
שם העבודה מזכיר סמל נשכח לאידיאולוגיה שכשלה. היום, בזמן שהעולם מתפקח גם מקפיטליזם פרוע, ונתון בעידן של שינויים גלובליים שמגדירים מהגרי עבודה, בחרה ורד פלוק להציב לרגע, שוב, את הפועל במרכז. 
שישה חלונות בבניין רב קומות מופיעים בפריים וידאו מחוספס. הצילום מרחוק מדמה צילום של מצלמות מעקב, העוקבות אחר מנקה חלונות שפעולתו מעלה אל פני השטח שאלות בדבר תחזוקה וניקיון. לצד מונחים חשובים, כמו קומפוזיציה ופרופורציות, צריכים להימצא בארגז הכלים האדריכלי גם הסמרטוט והמגב.

עבודת הוידיאו של אמנון וינר חוזרת אל הבית ברחוב לינקולן, בית סבו, שנפטר בסוף שנות השבעים. סגנון הבניה והפרטים מתחברים אל דמות סבו, אל הדור שלו ואל תקופה בה הבית עמד במלוא הדרו ותכנונו התאים לצרכי דייריו ולאופיים. 

באמצעות מעקב אחר פרטי הבניה של הבית, וינר מעלה שאלות לגבי הקשר בין סגנון הבניה ובין סגנון החיים המשתנה. האם בנין שנבנה בתקופה מסוימת ועבור דור אחר עונה על צרכי הדור החדש? האם אי ההתאמה שלו מהווה הצדקה או אישור לרמוס אותו ואיתו את הערכים שהוא מייצג? הקשרים בין ישן לחדש ובין למסורת לכיבודה נידונים בעבודה, באמצעות הדגשת הנתק בין הבניין לדייריו כיום, בעוד הבית מתחנן לשמור על תפיסת העולם והחזון של יוצריו אל מול הדרים ושיני הזמן.

עידו פלוק בוחן בעבודת הוידיאו חלומות על כישלון כיצד המבנה בו הוא חי משקף את מי שהוא בעיני עצמו ובעיני החברה. בעבודה, הוא מקביל בין המבנה וההתיישנות שלו ובין גוף ודימוי עצמי. העבודה קושרת בין מראה הסביבה הפיזית, שעוטפת את היחיד, לבין ההערכה החברתית-מעמדית ובוחנת כיצד אדם מיוצג ומקוטלג על-ידי עיצוב החלל בו הוא חי או עובד. 
פלוק הופך את מצלמת הוידיאו למיקרוסקופ, ומכוון אותה אל החללים המידיים שמקיפים אותו. הבדיקה הדיגיטלית הופכת את הקירות העייפים, התקרות המתקלפות, וכתמי החלודה, לנופים עצומים, לכר חלומות. כך, לדבריו, מתוך הסביבה המיידית שלו, הולכת ומתגלה גיאוגרפיה של כישלון ניסתר לעין, רובץ בין שכבות ארציות של צבע, מלט, וטפט ישן. הממצאים של המחקר המיקרוסקופי מציגים פאניקה כבושה, המסתתרת בין השורות, בסאבטקסט של חייו.

יפו העתיקה - הסמטאות

אני מצפינה לסמטת המזלות ובוחרת בסמטת מזל אריה, מקום משכנה של תערוכת 'פסע'- pace - בגלריה הוראס ריכטר.
תערוכה קבוצתית לעיוורים וכבדי ראייה, שמטרתה לבחון את משקלו של חוש הראיה בתפישתנו את העולם הממשי לבחון את האפשרויות האחרות הקיימות לפענוח צופן. לחשוף את המתח בין הנסתר לגלוי, לעמת מציאות חושית עם אמת שהיא יחסית, או אמת אבסולוטית. לחשוף את המתח בין הקיים למדומה. ליצירת סיטואציה מטלטלת, מתעתעת.

את התערוכה פוקדים מבקרים רבים, אני פוגשת את כנרת אביבי בלוך אוצרת התערוכה.
כנרת מספרת לי על האמנים הלוקחים חלק בתערוכה, וקיבלו על עצמם את המשימה ליצור עבודות המזמינות ומאפשרות נגיעה מתוך כוונה לאפשר חוויית חושים נוספת לחוויה הויזואלית. בתערוכה, שעשרה אחוז מהכנסותיה יתרמו לספריה המרכזית לעיוורים, יציגו האמנים מנשה קדישמן ואחרים.

מה משמעות השם 'פסע'?

כנרת מסבירה כי השם 'פסע' מתאר את המרחק בין עולם הרואים ועולם העיוורים ואת הפסיעה שעל הרואים לעשות אל עבר ציבור העיוורים בכדי לגשר על פער זה.

התערוכה היא פרי יוזמתה של ורוניקה ערן, אמנית ברזל וצורפת, שבמהלך אחת מתערוכותיה פגשה בעיוורים אשר חשפו אותה לדרך בה הם יכולים להתרשם מאמנות. לאנשים עיוורים קשה יותר להתרשם מהמופשט, ועל כן בגיבוש התערוכה היה אתגר להביא אמנות בצורה נגישה חווייתית לקהל העיוורים. מרגע גיבוש הרעיון חלפה כמעט שנה, במהלכה התקשו האמנים בתחילה להבין מה מצופה מהם. "ואז, פנינו לאמנים אשר עובדים עם טקסטורות שונות ועם חומרים שונים".

על פי רב לכשאנשים, ועיוורים בתוכם, נכנסים לתערוכה או מוזיאון, הם מתבקשים שלא לגעת במוצגים. ובכך נמנעת מעיוורים הדרך שלהם לחוות את המוצג בתערוכה. "וכאן אנו עושים את ההפך", מסבירה כנרת.

"אנו מצמצמים את המרחק בין ציבור העיוורים והלא עיוורים המבקרים בתערוכה, תוך פסיעה לעבר העיוורים באמצעות הזמנתם לגעת ביצירות האמנות. אנו מזמינים גם את ציבור המבקרים הלא עיוור לעצום את עיניו ולגעת ביצירות".

"כאשר אדם רואה עוצם את עיניו", מוסיפה כנרת, "הוא מאבד אוריינטציה ושיווי משקל. יחד עם זאת, חושי המישוש והשמיעה שלו מתחדדים. ובאמצעות עצימת העיניים ניתן לחוות יותר רבדים של המוצגים בתערוכה. לאנשים הרואים זה לא קל לעצום לפתע את עיניהם ולגעת במוצגים. ישנה רתיעה הן מאיבוד השליטה בעת עצימת העיניים והן מנגיעה במוצגים אמנותיים בניגוד למקובל על פי רב בתערוכות".

היצירות בתערוכה מבוססות על חומרים שונים. למשל, בתערוכה ישנו תכשיט העשוי מכסף ונוצות שעיצבה דיקלה רוזן, ותכשיט נוסף שעשוי מפיסות חלודה ופנינים. לצד כל עבודה בתערוכה יש את שם הפריט ושם האומן בכתב רגיל ובכתב ברייל.



סוף מסלול - שוק הפשפשים
התערוכה האחרונה שאני מבקרת בה מורכבת משתי תערוכות יחיד בגלריית קיימא
עוד בתחילת הערב משהחלתי לטייל בסמטאות העיר, פגשתי זוג מבוגר, שסיפר והמליץ לי על צייר השמן על הבד ותערוכתו.

בתערוכה אני פוגשת אותו- האמן, צייר השמן על הבד - צבי טולוקוסקי.

צבי אומר לי "אני מצייר כמו משאית ששופכת את כל התכולה החוצה, ורק אז באים ועושים סדר ונקיון" צבי ומספר על רחוב אגריפס, על תחושת זרות, ועל שבירת מוסכמות בעידן של שמרנות".

התערוכה של צבי טולקובסקי נפרסת על שתי קומות הגלריה ומציגה ציורים חדשים מן השנתיים האחרונות הפותחים מסך אל חזיונות תיאטרליים מסחררים מאי-פעם.

בציורים אלה שתחילתם בצ'כיה, שם מתגורר טולקובסקי מספר חודשים בשנה, והמשכם בסטודיו בירושלים, מפעמת צבעוניות אחרת, עזה וכובשת. היסודות האבסורדיים והקרנבלסקיים אשר גדשו מאז ומתמיד את עבודתו, לא נשארים בבדידותם אלא נמזגים לכדי סיפורים וקטעי סיפורים, תמונות וקרעי תמונות. הללו משליכים את הצופה לכל עבר, לא נותנים מנוח, מציפים אותו בחוסר נחת. הם מוליכים אותו להתבוננות בפנטזיה של ההיסטוריה ובהיסטוריה של הפנטזיה.

התערוכה השנייה היא של האמנית מירלה ב. ציירת ופסלת. האמנית האוטודידקטית מירלה ב. מציגה במסגרת 'פרויקט חדר' ציורי שמן מיניאטורים ועבודות פיסול עשויות מתכת, אבקת חלודה ונייר.  מירלה מספרת לי שעולמה הרוחני  מחובר לחלוטין אל מרכיבי יצירותיה, הדימוי שעל פי רוב בא כביכול מתרבות נעלמה עם נימה ספק פולחנית ספק תיאטראלית בוטה, מוגש כפעולה טקסית מזוהה אך גם נושאת עמה רוח הבאה ממרחקי זמן ארכאיים. היצירות מטופלות במגע יד ובדרכה הייחודית ובחושיות שאינה מוסווית מאחרי "אלגנטיות", הן אינן מלוטשות כבאות להדגיש מצב ארעי אילם ועל הצופה לפתח אמצעי קירבה ודיאלוג עמם.

 

וכך הסתיים לו ערב עשיר באמנות, והמסקנה היא, שהעיר יפו היא כגלריות הטמונות בה – ערב רב של השקפות עולם, דעות ואמנות מתמזגים בסמטאות השוק והעיר העתיקה ונותנים ליפו את הצבעוניות והייחודיות שיש רק לה.