עושים כבוד לסאטירה
קצת לפני פורים, בליל חורפי וגשום, נערך כנס הפרסטיטוציה בתיאטרון הערבי עברי. הכנס שביקש להחזיר את הסאטירה למקומה הראוי, הכריז על מיסוד פרס ליצירות סאטירה בתחום התיאטרון והקולנוע.

במעמד המכובד הציגו סאטירקנים ואנשי תרבות בולטים את קטעי הסאטירה החביבים עליהם. אחר כך נערך קוקטייל חגיגי (יין וחטיפים עם לבנה וזעתר, כיאה ליפו), שבו הוכרזה השקת הפרס ולסיום קינחו המוזמנים (שהראו נוכחות מרשימה ליום חורפי שכזה) בבכורת הצגת הסאטירה "הבועהלי". 

ראשון עלה לבמה מנכ"ל התיאטרון יעקב אגמון שהצחיק את הקהל גם ממרומי גילו כשאמר שהוא מכיר את נושא הסאטירה מאז שהוא הגיע מפולין לישראל והתלונן על כך שלצערו הרב התיאטרון לא הגיע לרמות הסאטירה שמנפיקה המציאות.

 

אחריו עלה אפרים סידון, תסריטאי ומחזאי, מהכותבים הבולטים של "החרצופים" ו"ניקוי ראש". סידון בחר שני קטעים, אחד שצוחק על הימין (מתוך ה"חרצופים") והשני מתוך מופע הבידור שכתב "נפגעי חרדה", על השמאל ("זכר צדיק לברכה" מעיר סידון "לא יפה לצחוק על אלו שאינם עוד איתנו") כדי לשמור על האיזון.

 

ואם חשבתם שקפיצה אל "החרצופים" יכולה להעיד שהסאטירה העדכנית בארץ לא ממש מספקת את הסחורה הרי שעינת ויצמן הלכה רחוק אפילו יותר, אל בית סבתא בלוד, ובחרה מערכון ביידיש של שמעון דז'יגאן (מסתבר שגם את זה אפשר למצוא ביו טיוב). תוך כדי כך, הביעה כוכבת "הפוך" תקווה לראות קצת יותר גברים גלותיים חסרי ביטחון במקום מא'צואים ישראלים מסוקסים.

 

 אורי גוטליב, שחקן שהשתתף בתוכניות סאטירה של הזמן האחרון, עלה אחריה ובחר במערכון של שי ודרור ששם ללעג את הפמיניסטיות האוהבות להשחיל את המילה "כוס" בכל משפט.

אחריו עלה הצלם אלכס ליבק שבחר בקטע סאטירה שקשור לעם היהודי בעקיפין מתוך סרטו של צ'ארלי צ'פלין "הדיקטטור הגדול". "שימו לב מאיפה לוקח משרד החוץ הישראלי את הרעיונות שלו" הציג ליבק את הקטע שתיאר מפגש משעשע בין היטלר למוסוליני, שבו היטלר עושה הכול כדי להשפיל את מוסוליני ולהושיב אותו על כיסא נמוך יותר.

ואם זה מזכיר לכם את יחסיה של ישראל עם תורכיה, הרי שהבנתם את כוונת המציג.

 

לסיום עלה לבמה נורמן עיסא, אחד מיוצרי התיאטרון הערבי עברי המוכר לקהל הרחב מתפקידו בסדרה "עבודה ערבית". כצפוי עיסא בחר בקטע מהסדרה של סייד קשוע שעוסק בנכבה לצד יום העצמאות "סאטירה יכולה להיות גם עצובה וגם דומעת" איבחן עיסא ובהמשך סיפר שגם במדינות טוטאליטריות כמו סוריה הסאטירה בועטת ונושכת למרות הניסיון לסתום את הפיות.

"הבועהלי" - אקטואלי

לקינוח הוצגה לנוכחים הסאטירה "הבועהלי". 
ההצגה מבית היוצר של סמינר הקיבוצים, מציגה מערכונים ושירים העוסקים באקטואליה רכה וקשה. השחקנים הצעירים שעלו לבמה לא חששו לבעוט בפרות קדושות כמו צה"ל והחינוך הציוני, וגרמו לקהל לזוז באי נוחות על הכיסא כשהם קושרים לשמאלני האחרון שנותר את העיניים וכופתים אותו משל היה אסיר פלסטיני.

 
"חזרו אחרי" , אומרת אחת השחקניות לקהל ושרה : "אין משבר הומניטארי בעזה". 
והקהל? צוחק. 
אחרי הכול, מה עוד נשאר לנו לעשות?
 "הבועהלי" מצליחה כנראה לא רק להעביר ביקורת ולשלוח את החיצים המשוננים שלה אלא גם מקנה ליושבים בקהל תחושת רווחה כשהם מגלים שלא רק הם חושבים שבזמן האחרון קצת נעלמה להם המדינה היפה מהשיר על הבלורית והטוהר.

 

יוצאים בחזרה אל הקור שבחוץ, שנייה לפני האביב. העיסוק בסאטירה גורם לי להרהר בהתחפשויות ומסכות. וכך בדרך חזרה טיפות הגשם שוב יורדות ואני חושבת על פוליטיקאים שמתחפשים כל השנה ועל האזרחים הישראלים שלפעמים, כך נדמה, משחקים במחבואים.