מאז פתיחת גלריה דביר, הסלון לאמנות פלסטינית בנמל יפו והקונטיינר, הנמל כבר אינו מזוהה רק עם מכירת דגים. עם זאת, אווירת השוק, קרי המסחריות, לא פסה מהנמל שאמור להחזיק את עצמו כלכלית. דרך פרספקטיבה זו ניתן לבחון את התערוכה הססגונית ורבת המשתתפים "סלון יפו לצילום".

השם סלון נבחר ככל הנראה על שם קירבת התערוכה והפקתה על ידי אוצרי הסלון לאמנות פלסטינית, אולם בעוד בראשונה האינטימיות נשמרת – הרבה תודות למנהלי הגלריה המלווים את הבאים לסיור ברחבי הגלריה והסבר מפורט וביוגרפי של כל אמן ואמן – האווירה, לטוב ולרע, דומה יותר לשוק.

התערוכה "סלון יפו לצילום" המתקיימת בחלל הענק מדרום למסעדת הקונטיינר מציגה עשרות צלמים, חלקם בתחילת דרכם ואחרים ותיקים, ביניהם גלעד אופיר, ניצן ורדי, טליה רוזין, אלדד רפאלי, מיכה קירשנר, בועז טל יורם בוזגלו, נועה בן-נון מלמד ועוד. מטרת התערוכה כפי שמציינת אוצרתה, דניאלה טלמור, היא להציג חתך אופקי של סצנת הצילום העכשווית בישראל ולאו דווקא תזה מהותית. 

ריבוי סגנונות

מטרה אחרת של התערוכה היא מכירת עבודות. עבודת ההכנה לתערוכה לוותה בשורה של דיאלוגים שהתקיימו עם האמנים, שבמהלכם נבחרו העבודות ואכן נראה שרוב המציגים מראים קו מסוים ואחיד של עבודתם. הדבר מקל על חייהם של רוכשים פוטנציאלים (שעשויים לאחר הביקור בתערוכה לבקר בסטודיו של האמן). עם זאת, בגלל ריבוי המציגים, הסגנונות השונים והאיכויות המאוד שונות של העבודות, קשה לצאת מהתערוכה עם הבנה כלשהי לגבי "לאן פני הצילום בימינו...". 

כמו כן, ולמרות הריבוי, נושאים קשים לעיכול, צילום חברתי או פוליטי וצילום תיעודי כמעט ולא מקבלים ביטוי והתערוכה עוסקת בעיקר בצד הפורמלי (צבע, צורה, קומפוזיציה, וכו') או הטכני של הצילום. עוד ראוי לציין כי למרות שם התערוכה "סלון יפו לצילום", יפו ותושביה לא מקבלים כל ביטוי. התערוכה ססגונית מאוד והיקפה מסחרר, ומי שחפץ לשטוף את העיניים בעבודות צילום, לבוא עם הילדים לאחר צהריים של כיף, ואולי לקנות משהו לסלון הביתי, יבוא על סיפוקו.

אמנות רפלקסיבית

כחלק מתערוכה זו, גלריית החממה של סרג' תירוש גם מציגה צלמים מתוך אמני הבית. תערוכה זו בכניסה להאנגר, נאצרה על ידי דנה יעקובסון שלפני כשנתיים אצרה את אירוע האמנות "על הגדר" ברחוב יהודה הימית המוביל לנמל. גם כאן, יפו או אספקטים חברתיים כמעט ולא נוכחים בצילומים – ועיקר המציגים עוסקים ב א' ב' של ההיסטוריה של הצילום: בחקירה ומתיחת הגבולות שבין צילום לציור, באשליה מול מציאות, בהיסטוריה של הציור והשפעתה על הצילום ובטכניקות שונות של צילום.

למשל, הצילומים של ליאת אלבלינג מסדרת חורים נעשו על ידי צילום צלחת, הדפסת התמונה, וחירור תחרה של צילום הצלחת, וצילום הצילום. העבודה של מישל פלטניק הנראית כמו ציור, הצייר צובע את עצמו ובמקרים אחרים דוגמנים ואת כל הסביבה המצולמת (למשל, את כיסא עליו הוא יושב – במקרה של ציור צ'רלס ה-II – את הבגדים, את הקיר מאחורה ואת החפצים השונים) ומצלם את "הציור החי".

אנג'ליקה שר בונה סביבות מדויקות של בתי מהגרים רוסים השומרים על המראה והסביבה מהם הגיעו, ואילו גיא יחיאלי בונה מחדש סצנות מתוך עולם האמנות המערבי ומעתיק אותם לסביבה הישראלית/פלסטינית במעין ניאו-אוריינטליזם. התערוכה של ST-ART מרתקת למרות צניעותה וחבל שהיא לא מלווה בהסברים על הטכניקות שבהן משתמש כל אמן. למבקרים – גם אם אתם לא רוכשים פוטנציאלים, תעמידו פנים שכן - ודרשו סיור מודרך. 

לפרטים נוספים על התערוכה  - לחצו כאן
נעילה: 31 באוקטובר
שעות פתיחה: 10:00-22:00