יום שישי הוא יום של ניקוי ראש והמקום הכי מתאים מבחינתי הוא נמל יפו.
כמה שמחתי לגלות שבמקום נפתח שוק. אני מאוד אוהבת שווקים ומאז ששוק האתרוג נסגר, חסר לי משהו.
לשמחתי גם בשוק בנמל יפו רוב בעלי הדוכנים הם יפואיים.

נמל יפו הוא הבית השני שלי. העולם נעצר בכניסה לנמל, הזמן הופך להיות שולי, רגע הופך לשעה.
גם היחסים בתוך הנמל הם כשל משפחה.   





בשבועות האחרונים הפכתי את זה להרגל - להתחיל את היום בשוק, לעבור ולבדוק מה מתאים לי לארוחת בוקר ואז בצהרים לחזור ולקנות הביתה ירקות טריים ואורגניים, זיתים גבינות ומעבר לזה לפגוש חברים, שכמו פעם בשוק הישן, היו מגיעים לקניות ולמפגש חברתי.
בעלי הדוכנים, גם הם הפכו לחלק מהחברים.
זה לא רק להגיע לקנות וללכת, הם כבר זוכרים איך קוראים לך ומה את מעדיפה, אפשר להתייעץ איתם על אופן הכנת הירק ועם מה הולך היין - ולקחת. 

הורים לילדים קטנים המגיעים למקום לא מקטרים על כך שהילד מכביד, מאחר ויש מספיק מקום להסתובב חופשי וליהנות מאוויר יד ראשונה, כדברי מוריס גרינברג ז"ל.


פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה, היה בנמל נגר יווני בשם אלקו ז"ל. החלום שלו היה שוק מהסוג הזה.
לדבריו, בנמל ביוון היה שוק שכזה ובסוף השבוע הם נהגו לקנות גבינות, אוזו, זיתים ואז לפתוח שולחן עד לשקיעה.
בזמנו הוא היה פותח שולחן שכזה, אבל נאלץ לערוך קניות מחוץ לנמל.

אז אלקו - החלום שלך התגשם. גם לנו בנמל יפו יש עכשיו שוק, ששווה להגיע אליו.