אם היינו חיים במדינה מתוקנת, התיאטרון הערבי-עברי ביפו היה זוכה לתקציב גדול יותר משל הקאמרי ושל הבימה יחדיו. אני לא יודע כמה מכם ביקרו במקום הקטן והקסום, אבל הוא מגלם בשבילי בדיוק את מה שיפו מגלמת, דו-קיום, ויותר מזה, שאיפה מתמדת לדו-קיום. 

האולמצ'יק הקטנטן שממוקם ביפו העתיקה, בין גן אירועים אחד למשנהו, הצליח למשוך אליו גם את כבוד הנשיא שמעון פרס וזו כבר סיבה למסיבה.

 

ביוזמה משותפת של התיאטרון המתחדש/מנסה לשרוד הזה, יזמו יגאל עזרתי, המנהל המיתולוגי של התיאטרון ויעקב אגמון, המנכ"ל החדש, את הגעתו של נשיא המדינה, שמעון פרס, כדי לצפות בהצגה "אלף לילה ולילה".

 

רגע לפני הכניסה לאולם, אמר לנו עזרתי: "יש כאן מודל ייחודי אמיתי של שיתוף פעולה מלא בין ערבים ויהודים בתיאטרון. אני שמח שהנשיא מתעניין בעשייה הזאת, כי לא קל לנו. לימור לבנת קיצצה מהתקציבים של המוסדות הערביים לגמרי והתרבות גם כן ספגה מכה. קשה לחשוף את התיאטרון שלנו. הצלחתי לשכנע את אגמון הצעיר והבועט לקחת חלק בעשייה ומקווים לטוב. אולי הנשיא ייתן כאן היום הכרזה חיובית".  

 

השעה הייתה כבר כמעט שבע ובחוץ אפשר היה לראות שחקנים יהודים וערבים, אנשי ציבור וכמובן, אנשי אבטחה לרוב. אולי מאז שנודע שפרס נועד עם אבו מאזן, תוגברה בחשאי האבטחה? מצד שני, יכול להיות שזה בגלל תוכניתו החדשה של הנשיא בערוץ הראשון "peres.co.il"? (לא, אני לא צוחק. תבדקו אותי). בכל מקרה, הרהוריי הסתיימו עם מטר אנשי האבטחה והפלאשים שקידמו את כבוד הנשיא.

כולם הוכנסו אחר כבוד פנימה ואני הספקתי להציץ בנשיא מוציא מסרק ומסדר את השערות, רגע לפני הכניסה לאולם. בחור עם קלאסה.

 

אחרי הכניסה לאולם עלתה לבמה נאדיה חילו וברכה את הנשיא בשם התיאטרון: "זו הפעם הראשונה שלך ואני בטוחה שלא הפעם האחרונה..." וזכתה למחיאות כפיים חמות. 

מחיאות כפיים מעט יותר צוננות קיבל ראש העירייה, רון חולדאי, שאמר משהו שעד עכשיו מטריד אותי: "אני פועל להוריד את המקף שבין תל אביב ליפו". אם הכוונה לתקציבים, אני בעד, אבל בלי חניות אדום לבן וכל מיני גזירות שונות ומשונות. תל אביב ויפו הם תחת עירייה אחת, אבל שונות מהותית האחת מהשנייה וטוב שכך.

 

אחריו עלה נורמן עיסא, שחקן ובמאי ערבי-ישראלי ענק ("עבודה ערבית" כאילו דא?), שהחזיר אותנו להצגה: "ההצגה היא בעצם מפגש תרבויות. זה קיים בהצגה כמו בחיים שלנו. לא צריך להדגיש את זה".

 

ואז חושך באולם והתחילה ההצגה. האמת, הצגה נפלאה. "אלף לילה ולילה" מבוצעת על ידי אנסמבל מצומצם של שישה שחקנים וירטואוזיים שנכנסו ויצאו מדמויות קלאסיות של עולם האגדה הערבי. שפת ההצגה הייתה עברית, אבל טובלה מעט בערבית, כולל כמה נעימות מקסימות. 

צוות השחקנים, חלקו ערבי וחלקו יהודי, זכה מבחינתי בדוז-פואה ולא רק אני הרגשתי כך, מחיאות כפיים סוערות ואמיתיות של כל הקהל המעונב שמילא את האולם הקטן מקצה אל קצה, ממש הצליחו לרגש אותי. שאפו לעיבוד של יגאל עזרתי ולבימוי של נורמן עיסא ולהפקה המשותפת של התיאטרון הערבי-עברי עם הבימה.

 

פרס המעיט במילים, אבל הרעיף מחמאות: "זהו תיאטרון קטן ומקסים וזו הצגה גדולה מהחיים. זה סיפור שגדלתי עליו ואתם החזרתם אותי אל ילדותי. כל הכבוד לצוות התיאטרון ולשחקנים המוכשרים".

 

יצאתי החוצה בהרגשה כל כך אופטימית, עד כדי כך שבראשי התנגן השיר "הללויה" של לאונרד כהן....רגע. זה לא היה בראש שלי. זה היה מגן האירועים שממול לרחבת התיאטרון...

 

ובקטנה: שיא הערב היה סיפור בתוך ההצגה של החתן אבו חסן, ששחרר נפיחה בחופתו ומרוב בושה ברח להודו, רק כדי לגלות שהסיפור הגיע עד לשם. השחקן שגילם אותו עמד בדיוק עם הגב מול כבוד הנשיא וכשנשמעה נפיחה עצומה (מהרמקולים כמובן), הפרצוף שעשה הנשיא היה אחד המצחיקים שראיתי בחיי! טוב לדעת שלפחות לנשיא יש חוש הומור בריא.

 

עוד בקטנה: רק ביפו. באמצע ההצגה נשמע קול המואזין בצורה די ברורה בתוך האולם. טוב שזו הצגה עם מוטיב ערבי.