"סלון יפו לאמנות פלסטינית" בנמל יפו נפתח בשבת מחדש לאחר הסערה. הרוחות העזות והגשמים שבעקבותיהן שיבשו את תוכנית העבודה ולוח הזמנים גם בהאנגר 2, שהוסב לגלריית ענק, בה נתלות בימים אלה עבודותיהם של מיטב האמנים הפלסטיניים משני עברי הקו הירוק, 30 במספר, לקראת תערוכה קבוצתית נוספת שתיפתח בקרוב.

 

"זה המקום היחיד בין רהט לאום אל פחם, בו אפשר להציג אמנות מהפריפריה הערבית פלסטינית", אומר האמן ואוצר התערוכה אחמד כנעאן, אחד משלושת יזמי הקמת הסלון. מודע, לדבריו ולבעייתיות ששם הגלריה עשוי לעורר, הוא מסביר: "אנחנו אזרחים ישראלים ונחשבים גם אמנים ישראלים וגם פלסטינים. זו כפילות, אבל לא אנחנו יצרנו אותה".

 

התערוכה הראשונה, שמשכה אליה עשרות אלפי מבקרים מרחבי הארץ ובמהלכה נמכר מספר מכובד של עבודות, רבות מהן לאספנים, הוכתרה כהצלחה. היא ביטאה את סקרנות הקהל הישראלי ופתיחותו ליצירותיהם של האמנים הפלסטיניים, שנבצר מחלקם לכבד בנוכחותם את האירוע התרבותי ולזכות ממקור ראשון בתגובות החמות.

 

"לצערנו, האמנים עצמם (מעבר לקו הירוק נ.ד.) לא יכולים להגיע גם אם הם מגישים בקשה רשמית. הם לא מקבלים תשובה לבקשה, אבל לפחות אנחנו מצליחים להביא את האמנות שלהם לקהל הישראלי, וכך הוא זוכה לפגוש את התרבות הפלסטינית". 

עם זוג האמנים מעזה, מוחמד חוואג'רי ודינה מטר, המציגים כאן בפעם הראשונה, מתנהלת התקשורת באמצעות הפייסבוק.

 

ניוד עבודות היוצרים מרמאללה ובמיוחד מעזה אינו עניין פשוט. על אף שמדובר בתחום האמנות, העבודות אינן יכולות להיכנס חופשי דרך המעברים והן נדונות לעשות דרך עוקפת ופתלתלה. מי שמסייע הם מרכזי התרבות הצרפתית והגרמנית, המעבירים אותן למרכזיהם התרבותיים בעזה, ירושלים ונצרת, ומשם ליפו.

 

ממבט בעבודות הציור והפיסול שהיו פזורות ברחבי האולם בעיצומו של תהליך התלייה וההעמדה, עולה עולם עשיר בצבע, חושני, נחשף בקווים עדינים בצד משיכות מכחול עזות, לעתים דימוי תמים, לעתים סוער, כמו בתנועת סוס חוטי התיל המרשים של ניהאד באביט. 

הנושאים ברובם נשענים על סביבת החיים המידית: מראות נוף, אדמה, חיי כפר ומשפחה, כשהממד הפוליטי חברתי מרחף מעליהם או זורם בתוכם. כך למשל, סירת המתכת המסוגננת של כנעאן, הנושאת על גביה מפתחות בית כמפרש, או ציורו המכונה שבח"ים, בו הוא מתאר את עולמם הנחבא של השוהים הבלתי חוקיים, באמצעות מקבץ מזרוני שינה ריקים, הפרושים על אדמתה החשופה של חורשת עצים, מצפים לשובם בתום עוד יום עבודה "בלתי חוקי", שם ילונו במסתור עד אור הבוקר הבא ויחמקו לעבודה.

 

שותפיו של כנעאן ליוזמה הם אמיר נוימן אהוביה, עיתונאי בכיר לשעבר ופעיל חברתי בהווה במקומות עם אוכלוסייה מעורבת כמו העיר לוד, ויאיר רוטמן, איש הייטק "במעבר", כהגדרתו. השלושה הניפו את הרעיון באופן עצמאי, ללא תמיכה כלכלית מאף גורם ומקווים שעתה, עם ההצלחה המוכחת, יגיעו הספונסרים.

 

"אני מכיר את אחמד כחמש שנים", מספר רוטמן. עשינו יחד בעבר כמה תערוכות בתל אביב, לא בקנה מידה כזה. במאי שכרנו האנגר דומה בנמל, ואמיר הצטרף אלינו להרמת הפרויקט. התערוכה הייתה מאוד מוצלחת, מכרנו עשרות עבודות וקיבלנו ביקורות טובות. לאור זה, החלטנו להקים חלל קבע לאמנות פלסטינית". הכוונה היא לשלב בכל תערוכה קבוצתית אמן מוביל, אשר לו תוענק בולטות מיוחדת. 

 

מדי שבת פוקדים את המקום כ-4000 מבקרים. התערוכה, שלא ניתן לה שם, מפגישה בין דורות של אמנים: מהוותיקים יותר את סלימן מנסור, נביל ענני, חליל רייאן; מדור הביניים את כנעאן, אסד עזי, איברהים לובני, בותינה מלחם, הודה ז'אמאל; ומהצעירים את כרים אבו שאקרה, פואד אגברייה ועוד. בין המציגים גם סטודנטים בולטים לאמנות מהגליל, דוגמת נאז'ואן זועבי מנצרת, ניהאד באביט מרמלה ופאטמה שאנאן, סטודנטית מאוניברסיטת חיפה ואורנים.

 

ההשקעה באמנות הפלסטינית, מאמין רוטמן, תשתלם בעתיד. "כל מכירה משמחת את האמן ואותנו, מאפשרת לקנות חומרים לאמן כדי שימשיך לעבוד".

"התחלנו ביפו ונמשיך ביפו ובברלין ובפאריס ובניו יורק", משיב רוטמן בחיוך אופטימי.