ערב סתווי חמים של יפו ואני בדרך להופעה בבר "סלונה", מצב הרוח שלי שרחרח את החורף מתקרב, חיפש באותו הערב את חמימות הצלילים שהתפזרו בחלל שעוצב ברטרו ביתי ואני חיפשתי את הבילוי הסולידי עם רוח אופטימית, כזה שאין בו סליזיות זולה או שיכרון שמונע מהזיכרון לעשות את העבודה כראוי.

(צילום: אורי לוינסון)

דני גלבוע ניגן באותו ערב שירים מהאלבום שלו "חיים יד שנייה". את גלבוע הכרתי בהופעה אחרת בבר אחד. אז שמעתי לראשונה את השיר "חיים יד שנייה" עם כל המשמעות הגאונית שבמשפט הפשוט הזה, שם הוא כבש אותי והפך לסלוגן של חיי (השיר, לא דני). 

מאז אני מחפשת כל הופעה שלו, כדי ללכת ולחוות את אותה ההתרגשות שחוויתי בפעם הראשונה, כשהוא עלה על הבמה עם גופייה שחורה וכובע מגניב, התיישב על הכיסא, העמיס על עצמו את הגיטרה ופתח בשיר שהפך להמנון חיי.

 

אחרי קבלת פנים בחצר שנראתה יותר כמו מפגש של מועדון מעריצים, עברתי לבר של סלונה בדיוק מתחת לנברשת ענקית שעשויה מליפות רחצה ארוכות, כמו שסבתא שלי הייתה משתמשת בהם ברוסיה הרחוקה, בדיוק לפני 20 שנה. 

רטרו מגניב בסלונה
בסלונה לרטרו יש את המילה האחרונה גם באווירה וגם בריהוט, שיום אחד אם אהיה ממש מגניבה, אקנה לי גם כזה בשוק הפשפשים, רק חבל שעל תוספות קטנות לבירה לוקחים בסלונה תשלום שמתאים יותר למנות פתיחה. 

הבלגתי כי לא בשביל האוכל באתי אלא כדי לראות את אחת ההופעות הנעימות שיצא לי לראות, מאז היותי תל אביבית נמרצת.

 

הוא עולה על הבמה מאובזר בצניעות לא אופנתית וקול סטריאופוני שמרטיט את הנשמה מבפנים, ופותח בשיר הנושא מתוך האלבום וממשיך בעוד שירים עם טקסטים על הצד הפחות מואר של החיים כמו "מפסיד מנצח", "ככה זה" ו"בוקר אחר" והקהל מסביב נמוג לתוך הנאצ'וס שלו.

 

הופעה מאוד אישית וככזאת היא גרמה לי לחשוב במהלכה לא מעט על עצמי ועל מתי חיי הם יד ראשונה, שלישית או עשירית. 

הבר היה מלא באווירה ביתית שלא גרעה מהפסון המיוחד וגם לא שידרה שמותר לכם לבוא לשם עם נעלי בית, למרות שאף אחד לא היה אומר לכם כלום, אם הייתם מעיזים לעשות כך. 

כשסיימתי למחוא כפיים עד שכאבו לי כבר הידיים, חזרתי הביתה והחלטתי שהגיע הזמן לחפש את השיר ביו טיוב. לא תאמינו, אבל לא מצאתי, כזה מיוחד הדני הזה!