זוכרים לפני שנה את הרפתקאותיי במסיבת ארבע שנים לבר סלונה?

נראה כמו לפני אלף שנה, לא ככה?

מה לא הספקנו בשנה הזו?

עשינו שלום עם סוריה והצלחנו למנוע באופן מוחלט את ירי הקסאמים מעזה, פתרנו את בעיות העוני והרעב במדינת ישראל, הסדרנו אחת ולתמיד את משבר המים בעזרת מתקני התפלה סולאריים והכנרת עולה על גדותיה ועלינו בגדול למונדיאל.
מה, לא ככה?

טוב, אז לא בדיוק,
אבל לפחות בר סלונה נשאר פתוח וניצל מצו הסגירה שהוטל עליו, כך שלא הכל באמת שחור, יש אור בקצה המנהרה וכו' וכו'.

גלשתי לי מעדנות אל מתחם נוגה, ומצאתי את בר סלונה כמו ושהשארתי אותו בפעם האחרונה שהייתי: ידידותי למשתמש, קצת נאיבי, כמה חיים ועשיר בנשים יפות וילדים חמודים.
הקטע המשפחתי בבר סלונה באמת הולך ומתפתח עם הזמן – לא ראיתי הרבה חגיגות עם מספר כל כך גבוה של ילדים בגילאי הריון מתקדם עד שמונה, בשום מקום אחר.
ולא רק שהם נמצאים, אלא שהנוכחות שלהם טבעית ואקטיבית – החל מריקודים סוערים לצד המבוגרים ועד ללגימות משקה אסור פה ושם, אבל אל תספרו לאף אחד ואני בכלל מכחיש את זה ודבריי הוצאו מהקשרם.

על הכנת הבשר עמל זוג ציורי – היא מתרוצצת מסביב והוא נראה כמו שודד ים שחזר למוטב ועוסק בעבודות מזדמנות לצורך שיקום.
על הניקיון היה אחראי אפרו אפריקאי, אמנם מחויך וטוב לב, אבל בכל זאת, גם כאן, מה לעשות, הכושים בסוף שרשרת המזון. תזכורת: הוא היה מבסוט ומחייך.
הרבה אנשים חייכו חיוכים גדולים, נפגשו בהתלהבות ולא מעט נשים בתפתלו לצלילי המוזיקה מול עמדת זוג הדי ג'יי.
כן, היתה מסיבה, ולא רעה בכלל.

אבל לא רק.
היו גם המיתון, הסגירה שניצלו ממנה ברגע האחרון, המצב המחורבן במדינה...
כן, בשקט, בדלת האחורית, מתחת לחיוכים הגדולים, חיבוקי הפגישות, הריקודים ברחבה והגיפופים בצדדים, יכולתי לחוש בעננה של כבדות מסוימת.
בכניסה היו פה ושם ויכוחים של כאלה שחשבו שמאה שקלים זה יותר מדי כסף, למרות שפרט לכך היה הכל חינם וברמה. אנשים עמדו ולא נכנסו.
אפילו שמעתי טונים קצת גבוהים של "למה בכלל חתמתי על העצומה נגד הסגירה שלכם, עכשיו אני מצטערת".
הפרשיה הסתיימה בטוב עקב הפגנת אדיבות ונדיבות ראויה להערכה של מנהלת המקום, אבל אני ראיתי, הפנמתי וראיתי לנכון לשתף גם אותכם.
שלט בישר שהמוזיקה לא תוגבר כדי למנוע הפרעה לשכנים.

אז אם בשנה שעברה היו ריקודים פרועים על הבר, אף אחד לא התווכח בכניסה בשביל להכנס חינם או לקבל הנחה והמוזיקה זרמה בפול ווליום, הרי שהשנה זה היה קצת אחרת.
ולמרות זאת, האנשים היו טובים, מילאו את הבר והחצר עד אפס מקום, הקרינו חיוביות ויחסית למקומות אחרים, היתה זו מסיבה אופטימית ואוהבת.
ואולי כל זה הוא חלק מתהליך ההתבגרות – שלא הכל ווא ווא ווי ווא, שיש את הצרות והקשיים, ולמרות זאת מצליחים לעשות שמייח.

להתראות בשנה הבאה.

שלכם
יהושפט היפואי